מסעות שרשים

 
 
המסע לצ'כיה בעקבות המשפחה הצ'כית שהצילה את הורינו
מוטל וחנה קרופ ואת רחל אחות של אבא.
 

קטע מתוך סיפרו של מרדכי קרופ "בין ייאוש לתקווה"



ציפי :
כפי שאבא כותב, הם הקפידו לא להישאר ימים רבים במקום אחד, אך מאז אותו לילה הם שבו והסתתרו מדי פעם במתבן של משפחת סקלסקי האצילה.

ערב נסיעתנו לצ'כיה בשנת 2001 סיפר לי אבא כי מיד כשהגיעו הורי ארצה הוא  ניסה ליצור קשר עם משפחת סקלסקי.  לשאלתי מדוע גרו צ'כים באוקראינה, הוא סיפר לי שהאיכרים האוקראינים העצלים הזניחו את אדמותיהם הפוריות וכדי ללמדם כיצד יש לעבוד את האדמה הובאו לאזור איכרים צ'כים שהיו ידועים בחריצותם. נזכרתי שלמדנו על כך בשיעור היסטוריה בבית הספר היסודי.

לאחר שנת 1945 הוחזרו האיכרים הצ'כים לארצם והתיישבו בכפרים ברחבי המדינה.

אבא פרסם מודעה בכתב עת שיצא לאור בצ'כוסלובקיה בה הוא מבקש מאדון סקלסקי ליצור קשר עם מוטל קרופ.

התשובה הגיעה ב 18.11.50

 
 
תרגום המכתב של סקלסקי, שנעשה עם קבלת המכתב, בכתב ידו של מרדכי קרופ
 
 

סיפור הקשר עם משפחת סקלסקי מורכב מאוד, ציפי וטלאור (טובה) מספרות מה קרה מאז תשובתו של סקלסקי:

הזכרונות של ציפי:

הייתי בת ארבע ומובן שלא הבנתי על מה הייתה ההתרגשות הגדולה. אני רק זוכרת את הביטויים " אינזרע צ'אכען"  (הצ'כים שלנו)   ו "די צ'אכען" (הצ'כים) ששמעתי בבית במשך שנים.  זה קרה כאשר אבא הצליח לאתר את משפחת סקלסקי לאחר שפרסם מודעה בכתב עת צ'כי שהוא מחפש אותם.

לאחר המלחמה כשההורים כבר גרו ביפו, אבא לא חסך מאמצים לאתר את מציליהם ולפתע הגיעה תשובה . המכתבים להלן.

הימים היו ימי הצנע בארץ וכמו כולם גם אנחנו התקיימנו בקושי.  אך ההורים שחשו רצון עז לגמול למציליהם החלו לשלוח חבילות עם טובין למשפחת סקלסקי מתוך הבנה שהם חיים במחסור  בימי השלטון בצ'כיה דאז.

אין לי מושג מהיכן ההורים השיגו מצרכים עבור החבילות אותן שלחו לצ'כיה. זכורה לי היטב אותה פעם בה ארזו בחבילה מפה ענקית ויפיפייה מעוטרת בזרי ורדים גדולים ואדומים. רציתי שהמפה תישאר בשבילנו, אבל אימא אמרה שהיא בשביל הצ'כים.

לאחר משפטי פראג,  בתקופת שלטונו של סטלין ומשפטי מרדכי אורן (בסוף 1952),  נותקו  הקשרים בין ישראל לצ'כיה. כתוצאה מכך  הופסקה ההתכתבות עם הסקלסקים מחשש פן יבולע להם על היותם קשורים עם יהודים מארץ ישראל והקשר עמם נותק.

 בסוף שנות ה-90 החלו בצ'כיה לאסוף עדויות על חלקם של הצ'כים שהיו תושבי אוקראינה, בהצלת שכניהם היהודים מציפורני הנאצים והאוקראינים משתפי הפעולה עמם. אחד הפעילים בתחום זה היה מר הופמן שהתגורר בפראג.

יעקב קרופ מחדרה (בן הדוד של אבא שלנו – מוטל), היה בקשר עם מר הופמן, שהצליח לקשר בינו ובין בנות המשפחה אצלה הסתתרו יעקב ואחיו מרדכי (שנהרג כחייל בצבא האדום, בקרב על לנינגרד).

בעזרת יעקב, אבא יצר קשר עם אותו הופמן בפראג וביקש ממנו לברר פרטים על משפחת סקלסקי.  תשובתו המפתיעה לא אחרה להגיע – בתם של בני הזוג סקלסקי מתגוררת בכפר וישקופ, בו מתגוררת גם אחותו של אותו הופמן, המכירה אותם היטב.

 ברגע זה נולד רעיון הנסיעה לפראג ומשם מרחק 300 ק"מ אל אותו כפר.

אוקטובר 2001 – הנסיעה לצ'כיה

טלאור (טובה):

 אבא נכנס לאמביציה גבוהה לנסוע לצ'כיה, להגיע אל הבת של סקלסקי, בתם של  האנשים שחרפו נפשם להציל אותו ואת אימא ואת רחל אחותו.

אבא ואמא רצו בכל מאודם לפגוש אותם, לגעת בהם, להודות להם ולהוריהם שכבר נפטרו כמובן, לשמוע מהבת עוד ועוד מה היה, מה היא זוכרת, הרי היא היחידה שהם מכירים שהייתה כל כך קרובה אליהם ....בימים הקשים והנוראים.... היא הכירה את הוריהם שנרצחו, היא יכולה להבין אותם אולי??

אבא היה נחוש לקחת את כולנו ומהר לצ'כיה. הוא הבין שהזמן פועל לרעתו. אולה, הבת כבר הייתה בת שמונים ואולי יותר וגם הם כבר לא צעירים...  כל יום יכול לקרות משהו למי מהם....

הדחף לנסיעה היה עז  וההתרגשות גדולה מצד כולנו, ובתוך ימים מספר התארגנו לנסיעה לצ'כיה. אמא, אבא, ציפי, טלאור (טובה) ואבי גלון הבן של רחל אחות של אבא – מרדכי. 

רחל כבר לא הייתה בין החיים אך בנה, אבי, רצה כמובן להצטרף לנסיעה ולפגוש  את מי שהוריה הצילו את חיי אמו.

הכול כבר היה מוכן לנסיעה. מתוכנן עם הופמן מפראג. חמישה ימים בפראג, כולל נסיעה לכפר ומפגש עם המשפחה.

ואז אבא חלה. מרוב מתח והתרגשות אבא לקה בהרפס זוסטר. מחלה קשה שתוקפת את העצבים.  היה לו חום גבוה, צווארו היה אדום וכואב וצד אחד של פניו התכסה בפצעים מכוערים. חרדנו לו אך הוא התעקש שאינו מוותר . לילה לפני הטיסה עוד ביקרנו בבית החולים וקבלנו אישור מהרופא לנסיעה. הבנו שחייבים לנסוע, כך או כך המתח לא יירגע עד שנממש את הנסיעה. אבא ואמא רצו לגמול טוב  למציליהם וזה היה חזק מכל דבר אחר!!!!

מכיוון שאבי גלון, בן דודנו,  הוא רופא החלטנו לקחת את הסיכון ולצאת לדרך למרות מחלתו של אבא.



פגישה בפראג עם הופמן בנו וכלתו שליוו אותנו לקראת הפגישה עם הסקלסקים
עצירה בברנו
הגענו לפראג, שם חיכו לנו מר הופמן,  יחד עם בנו וכלתו,  לפגישה קצרה ראשונית במלוננו. למחרת בבוקר הם התייצבו במלון בשתי מכוניות ואספו אותנו בדרך לכפר בו גרה הבת של משפחת סקלסקי עם בני ביתה. הם היו שם לחלוטין מגויסים עבורנו, מסייעים בכל פרט, חמים ומכילים.
טסנו בשתי מכוניות במהירות של 180 קמ"ש. עברנו מרחק של 300 ק"מ במשך 3 שעות תמימות עם עצירה למנוחה בעיר הגדולה, ברנו.

ואז זה קרה....

 

אולה יוצאת לקראתנו
הגענו לכפר עם בתים קטנים, שקט שרר ברחוב, בחוץ היה אפרורי וקריר והנה לקראתנו יוצאת אישה קטנה, לבנת שיער, אולה, נתמכת בשני מקלות הליכה, מלווה בבתה, בנה וחתנה.

רגע המפגש היה מרגש מאד. כולנו נפלנו זה בזרועות זה בשקט מוחלט, הדמעות שטפו את כולנו. כאילו הכרנו אותם מימים ימימה. התקבלנו בחום רב על ידי המשפחה המורחבת, ילדים ונכדים. השולחן היה ערוך ומוכן לכבודנו בחדר קטנטן ששימש כסלון ובו הצטופפנו כולנו יחד. אבא החל לדבר צ'כית. אף שלא דיבר בשפה זו עשרות שנים....המילים באו לו מיד לפה...אימא עוד גמגמה מעט ודיברה בעיקר.. פולנית ורוסית... ציפי, אבי ואני מלמלנו קצת יידיש ואנגלית...השפות התערבבו בתנועות ידיים ונדנודי ראש ובעיקר היו הרבה חיוכים וחיבוקים.

 

אבא הרבה לדבר עם אולה (הבת שהייתה אז כבת 19, בערך כמו ההורים שלנו), ולהיזכר בימים מרים וכואבים. אמא הייתה קצת בשוק ולאחר שהתאוששה החלה גם היא לדבר בצ'כית.

מוטל וחנה מתרגשים ברגע  הפגישה עם אולה לבית סקלסקי.
שלושתם  היו בערך בני 19,  הם זכרו היטב את מאורעות המלחמה.
 
מוטל וחנה קרופ עומדים לצידה של אולה לבית סקלסקי
מאחור משמאל: אבי גלון, טלאור (טובה) סלע, ציפי קרליץ, אולגה הבת ובעלה.

בספרו "בין ייאוש לתקווה", אבא כותב שלאולה ולבעלה הייתה תינוקת בת שנה וחצי שנתיים בערך והנה הסתבר שזו לא הייתה תינוקת, אלא תינוק והגבר הגבוה עם הלחיים הסמוקות, שקיבל את פנינו בכניסה, הוא אותו "תינוק"....

אולה גם סיפרה, כי בזמן שההורים ורחל הסתתרו אצלם, הוריה הסתירו יהודים נוספים, במקום אחר. אביה הקפיד מאוד שמשפחה אחת לא תדע על קיומה של משפחה אחרת במסתור נוסף בביתם של הסקלסים.

בתוך החדר הקטן חיכו לנו יחד עם בני המשפחה כתבי רדיו וטלוויזיה של צ'כיה. הם חיכו בתור בזה אחר זה לראיין את אבא על המפגש עם המצילים שלו בתקופת המלחמה הארורה. בנוסף להתרגשות על הפגישה, היה צורך גם לדבר מול המיקרופונים והמצלמות. הראיון שצולם עם אבא שודר בערוץ הצ'כי הממלכתי  עוד באותו ערב.
כתבת רדיו צ'כית מראיינת את מוטל קרופ ואת מר הופמן המקשר שהצליח למצוא את אולה

הראנו להם תמונות של הילדים והנכדים שלנו וראינו את הילדים והנכדים שלהם. הייתה שמחה גדולה והמון חום ואהבה ובעיקר הכרת תודה ענקית על הלב הגדול והרחום שלהם ותודה עמוקה על שהסתכנו למען היהודים והחביאו אותם, נתנו להם אוכל  וכך הצילו את חייהם. כן, אפשר לומר שבזכות מעשיהם אבא ואמא ורחל נותרו בחיים!!!
הבאנו להם מתנות וכסף  - משהו קטן אות תודה!  שיהיה גם מוחשי.  כי אין באמת משהו שניתן להעניק כדי להודות על מעשיהם המוארים והנאצלים.

לאחר ארוחה שאכלנו עם מאכלים משונים וכוסיות וודקה וקוניאק ומשקאות קלים, נסענו בשיירה לבית העלמין ועלינו לקבר משפחת סקלקי הנאצלה.
ליד הקבר של ההורים שנפטרו מוטל וחנה אבי ציפי וטלאור
הביקור הזה נשאר בליבנו עד היום.  גם עכשיו כשאני כותבת עליו דמעות חמות יורדות על לחיי.  טוב היה שנסענו. אבא ואמא לא נרגעו ימים רבים עוד אחר כך. אך הם הרגישו שעשו את הטוב ביותר שיכלו כדי להודות למציליהם. וגם אנו הבנות הרגשנו שהחוויה,  הבלתי נתפשת, הייתה עוצמתית וחשובה לכולנו. 

תקופה ארוכה עוד המשיכו ההורים להתכתב עם אולה ובתה וגם היו משוחחים איתן בטלפון, עד שהגיעה הבשורה על פטירתה. היה לנו עצוב , אך זו דרכו של עולם ואנו השלמנו מעגל.






מגדלור בקצה עקב המגף

המסע של ציפי קרליץ לבית קרופ בפעם השלישית אל סנטה מריה דה לאוקה  - המקום בו נולדה עם קבוצה של אנשים שנולדו במקום כמוה.
 
מדרגות אבן במעלה תלול מובילות אל מגדלור במרומי צוק המשקיף אל הים. צמחיית פרא מבצבצת בין המדרגות ובמקום בו הצוק יורד אל המים הכחולים, גלים פורצים בעוז מתוך קשתות ענקיות והופכים לקצף לבן.
 
במדרגה השמונים ושתיים אני מפנה מבט לימין, אל קיר ארוך שפתחים קמורים קרועים בו והוא נתמך בפיגומי עץ.  המבנה, שהיה בית החולים בו נולדתי, נהרס לפני עשור ורק הקיר הרעוע נותר ממנו.
מראה מהחוף במסע של ציפי ללאוקה עם אברהם בעלה בשנת 1996
בית החולים שבו נולדה עדיין עומד על תילו ועל הגבעה המגדלור 
ממרומי הצוק, העיירה נראית כמו צוירה ביד אמן. בתים שקירותיהם צהבהבים, בנויים בצפיפות במדרון הנושק לגלי הים וביניהם כתמים של קירות צבועים בכתום עז.
היה אחר צהרים גשום ואפלולי. גלים גבוהים התנפצו אל הטיילת לאורך החוף. ברחובות הצרים של העיירה שערים סגרו על חצרות ובתים.  ניסיתי לספוג את שאון הגלים, את ריח המלח, את שלוות המקום.
 
רציתי לגלות את סודם של הבתים שהיו, לפרק זמן, ביתם של חסרי כל. ביתם של אנשים שנותרו ללא משפחה, חסרי בית, חסרי רכוש, אנשים שקמו מאפר, אספו את שארית כוחותיהם הדלים, כדי להמשיך לחיות.
הורי, שבאומץ ובתושייה שרדו יחד ימים קשים של רעב וקור, אימה ופחד, בריחה ומסתור, שבו ונפגשו באורח פלא באיטליה, שפתחה את גבולותיה בפני ניצולים ממזרח אירופה. באוקטובר 1945, ביום בו נישאו בחצר מחנה הפליטים במודנה, הם הועברו דרומה, יחד עם כמה מאות ניצולים, כמוהם.
כאן, לסנטה מריה די לאוקה, עיירה קטנה בקצה עקב המגף האיטלקי, הם הגיעו ב"ירח הדבש" שלהם. אכן מקום יפה ורומנטי להפליא לבלות בו "ירח דבש".
אני מביטה בסמטה הצרה היורדת עד אל תוך הים הגועש וחושבת איך לאחר הזוועה, המסעות וטלטולי הדרכים, הגיעו למקום בו נפשם הפצועה וגופם הדווה יכלו להתאושש ולהירפא מעט, מול היופי והשלווה מסביב.   כעבור שנה נולדתי כאן, בעיירה הדרומית ליד הים.
מאתיים תינוקות נולדו בבית החולים על הצוק בדרך אל המגדלור. שמונים ושתים המדרגות בדרך אל בית החולים שימשו כזרז לידה יעיל ביותר.


 
עומדת שם, חושבת על אימא שילדה אותי כאן כשלידה רק צוות איטלקי שאת שפתם לא הבינה. כמה פחד, כמה חרדה עברו עליה בשעה כה משמעותית בחיי אישה. לבדה בין זרים, ללא הורים תומכים, ללא אחיות אוהבות, כשהאושר המציף יולדת, נמהל בזיכרונות כואבים ובהבנה שהעתיד אינו ברור והקשיים עוד רבים. אי אפשר לא לחשוב למה זכיתי אני כשילדתי את ילדי ולמה זכו הם כשילדיהם, נכדי וניניהם נולדו.
 
חושבת על אבא שכותב ב 25.8.1946 למשפחתו בארץ:
 מזל טוב!
יקיריי איטה, שלמה וישראלקה'!
לשמחתי הגדולה, לאחר השנים הקשות של סבל אני מודיע לכם שאתמול ה 24 חנה ילדה המיידלע. הלידה הייתה לא קשה אבל כעת היא מרגישה מאוד חלשה ויש לה קצת כאבים כמו ליולדת. הילדה שחרחרה ויותר מכך אינני יכול לומר לכם כי עדיין לא ראיתי אותה היטב. חנה שוכבת בבית חולים כקילומטר מדירתנו. אני רץ לשם מדי פעם.  ...... יקירי בינתיים אני מסיים כי אין לי סבלנות לכתוב. תהיו בריאים ושנהיה בקרוב ביחד. מברכים אתכם מקרב ליבנו ודרישת שלום נפרדת מבתנו.
שלכם מרדכי
 אני מתבוננת בתמונות שהבאתי עמי – זוג צעיר מטייל ברחוב, זוג צעיר ליד סירה על החוף, זוג צעיר עם תינוקת ובית החולים והמגדלור ברקע, מרחוק. הם מחייכים, ורק מי שהכיר אותם יודע שהחיוך הוא אל המצלמה בלבד, ליבם בכה כל חייהם ומיאן להתנחם.

 
אני מחפשת את המקום בו הורי טיילו עמי בעגלת תינוקות, את הדקל לידו אבא צילם אותי, אולי אמצא את פסל האריה עליו הושיבו אותי כשאימא תומכת בי שלא אפול? היכן הבית בו גרנו?
 
בבתים גרים אנשים שאינם מכירים את פרק החסד והנתינה בתולדות המקום.  את פסל האריה לא מצאתי ודקלים רבים צומחים בעיירה. רק אבני המרצפת על הטיילת זהים לאלה בתמונה שבידי.
הייתי תינוקת ואין לי שום זיכרון מסנטה מריה די לאוקה היפה. גם אין לי לא סיפור אחד, ולא אמירה אחת של ההורים על המקום ועל החיים כאן. 
פתאום עולה בי תמיהה, מדוע לא סיפרו אף פעם על המקום היפה בו נולדתי?
באותו רגע שותפי למסע, שגם הם נולדו כאן, וגם בתי שהתלוותה אלי, מעלים אותה תמיהה גם הוריהם לא סיפרו להם על המקום, ואנחנו מנסים להבין מדוע?
ציפי עם בתה עינת במסע ללאוקה 2013
התשובה צפה כאילו מאליה. אחרי ששרדו את התופת, הורינו לא הרשו לעצמם ליהנות משלווה ולא יכלו להתפעם מיופים של הים וגליו, מזריחה מעל הצוק והמגדלור או מאור ירח רומנטי. הם לא נחו ולא שקטו. חסרי כל הגיעו לכאן ובקוצר רוח חיכו לרגע בו יעלו אל האוניה שתיקח אותם לארץ ישראל ותביאם לחוף מבטחים.
 עם חברים למסע ללאוקה 2013 גם הם נולדו בלאוקה להורים שורדי שואה
החברים מימין לשמאל: הניה קורגן, ציפי קרליץ, לאה רמון, התאומים אפרים וחיים שפרינגר הבנים של בוניה.  
 
פעמים רבות טיילתי ביפו מנסה לאתר את המקום בו גרנו כשהגענו לארץ.  אני זוכרת היטב את הבית ברחוב הצר שירד אל הים ואת בית הספר בו למדתי עד תחילת כיתה ב'.  כבר שנים רבות אין בית ואין רחוב, גם בית הספר לא קיים.
רק הים וגליו עוד שבים והולכים אל החוף וממנו עד אל צוק שבראשו מגדלור .    


צולם בביקור של ציפי ואברהם קרליץ בשנת 1996
 
התאומים שפרינגר מצלמים  צילמה: עינת חזקיהו הבת של ציפי

 
ציפי והניה:  "למה הם לא סיפרו לנו כמה יפה המקום בו נולדנו" בישוב סנטה מריה דה לאוקה
 


מסע לוורקוביץ-אוזיראן

 קיץ 1993
שש שעות נסענו בדרך המובילה מקייב לרובנו.  שש שעות בכבישים הרחבים של אוקראינה, בנוף שליו ורוגע. בין השדות הירוקים היו איכרים נוהגים עגלות רתומות לסוסים, פרות רועות, אווזים חוצים שבילים בוציים וקיני חסידות מעטרים ראשי עמודים.

הייתה תחושה מוזרה. נמצאים בחוץ לארץ אבל אין שמחה וציפייה לטיול מהנה. לעת ערב הגענו לרובנו שקיבלה את פנינו זרה, קודרת וחשוכה.
 
 למחרת, הדרך מרובנו לוורקוביץ באוטובוס מקרטע הייתה קצרה אמנם, אך בעינינו ארכה נצח.  האוטובוס התקדם לאורך העיירה. התבוננו בבתים, תמהים, זה כאן?    מהחלונות הציצו בנו עיניים שואלות.

מקצה העירה המשכנו אל היער שכבר אינו יער, רק שיחים ירוקים ועשב בר.  עצרנו למרגלות גבעה מוריקה, בקצה שביל חרוש שהתפתל בין שיחי חורש ופרחי בר.   מהססים התחלנו ללכת לאורך השביל, בתחילה בקבוצה ואחר כך, כל אחד לעצמו.
עומדים לפני המצבה על הגבעה הצופה על וורקוביץ'
 
היה שקט.  גגות הבתים הצטיירו מול קו הרקיע וביניהם עצים. קרוב אלינו כעין טירה קסומה ובמרחק אגם כחול. עמדתי רגע מביטה סביב לאט לאט, מנסה לקלוט את המראה הזה, לפני  שמתקרבים על האבן האפורה שהמתינה במעלה הגבעה.

בקצה השביל התקבצנו יחד וקולו של בן ציון אפל הדהד בתוך השקט, מעביר אותנו באחת אל אותו יום נורא: "כאן היה בור גדול ומסביב עמדו מכונות ירייה..."   כאן, לא בסיפורים, לא בתמונות, לא בשום ספר ולא בסרט. רגלינו עומדות במקום בו ירו בהם הגרמנים לתוך הבור הגדול. האדמה מכוסה עשב ירוק, אין זכר לאסון, רק אבן אפורה ובראשה מגן דוד זעיר. מצבה ועליה כתובת בשפה זרה.

 


אי אפשר היה לעצור את הדמעות. כאן נרצחו יהודי ורקוביץ ואוזיראן. כאן נרצחו הסבא והסבתא שלי, ההורים של מי שעומד לידי, הסבים והסבתות של האחרים, האחים, האחיות, הדודים, הדודות של כולנו. עמדנו במקום בו עמדו הם ברגעיהם האחרונים, תחת אותה שמש ואותם שמים כחולים, מול נוף ילדותם.  היה שקט סביב.  התייפחנו חרש.  מבין השיחים התבוננו בנו ילדי הכפר. 

 
ירדנו בחזרה אל שבילי העיירה והלכנו בין הבתים והחצרות בתחושה מוזרה של מקום מוכר אבל שונה. המבוגרים ניסו לזהות את בתיהם הגזולים מתווכחים על מיקומם של מרתף, באר, גדר,  סימן.    סביבנו התאספו כפריים בודדים.


אליהו פישמן משמאל  ומימין בנימין גנצמן  מצטלמים עם אוקראיני דובר אידיש


נסענו לדומברובקה. הגענו לביתה של צ'כית זקנה. עמדנו בחצר, הכלב לא חדל לנבוח.  אבי מדבר אליה והיא רק מהנהנת. לפתע אורות פניה, היא מתיישבת ומתחילה לדבר. אינני מבינה אף מילה אבל היא הוגה בבירור "אברום" ואני יודעת שהיא מדברת על סבא שלי.

כן, זאת היא.   היא זוכרת אותם. את אימא עם הצמה העבותה שלימדה אותה להמליח את הבשר.   זה הבית אליו חמקו אימא ואבא מתוך הגטו לפני הטבח. זאת היא שנסעה אותו יום עם בעלה אל הרופא בוורקוביץ. הם חזרו בבהלה, סיפרו על המתרחש והפצירו בהם להימלט על נפשם לפני שיבואו לחפשם.

התבוננו לתוך הדיר שם מצאו משפחות יהודיות מסתור מפני רודפיהם, לא קולטים כיצד יתכן שבעלה הוא זה שהסגיר אחרים אל מותם בתעלה בשולי השדה בדומברובקה. 

 אל החורשה בקצה האופק, שם נרצחו הוריו של אבא ואחותה של אימא לא יכולנו לגשת.

 לפנות ערב הגענו אל בית הקברות הישן.  בית הקברות היהודי קבור מתחת לשדה שעורה ופרחי פרג ורודים שפרחו בגבולותיו. מציבות עתיקות היו מוסתרות בסבך קוצני, שקועות באדמה השחורה.
 

באצבעות, שרוטים וחבולים ניסינו לקרצף אזוב מאותיות עבריות. חיפשנו שם של בן משפחה, אולי סבא של סבא שהלך לעולמו כאחד האדם.

 

לא מצאנו דבר. איכרות חסרות שינים, עטופות במטפחות צבעוניות התבוננו בנו מתלחשות.

הניצולים ליד המצבה בוורקוביץ' 1993
 
ואחרי אותו מסע מכאיב אל האין, אל מחוזות ילדות ונעורים, אל הארץ שבגדה ביהודיה, היה טעם נפלא לשיבה לארץ, לשיבה הביתה, אל הידיעה הברורה כי המזימה להשמידנו לא צלחה בידם.
 

אין תגובות:

פרסום תגובה