החיים בישראל


מוטל וחנה קרופ נולדו וגדלו באותה עיירה  -  וורקוביץ.
הם חוו ושרדו יחד את איימי השואה.
ניתקו זה מזו, עם סיום המלחמה באזור בו חיו,  ומצאו האחד את השנייה עם תום המלחמה.
 

 זכו לחיות יחד 66 שנים טובות ומאושרות
 
 הם גידלו את בנותיהם  עטופות באהבה
 

ובדאגה וזכו לראות 6 נכדים וחמשה נינים. 

(הסיפור המלא של החיים בישראל מופיע בתחתית העמוד)

 
טובה (טלאור) בתם  של הזוג מוטל וחנה קרופ נולדה בישראל
ממש לפני המעבר לבצרון תל-אביב 
 
 
 
ציפי וטובה האחיות לבית קרופ גדלו יחד בבית ההורים בבצרון. 
 
 

 

  
המשפחה בארץ אצל  איטה ושלמה לין  בחדרה: חנה ומוטל קרופ ושתי הבנות ציפי וטובה. 
רחל גלון אחותו של מוטל ובעלה אריה גלון וילדיהם: ישראל ואבי
איטה ושלמה  לין שהצליחו להגיע לישראל ברגע האחרון בימי המלחמה הראשונים  וגרו בחדרה, עם ילדיהם.
יעקב קרופ  אחד מבני הדודים ששרדו את המלחמה ואשתו רחל קרופ עם הילדים  
 
תמונה מעורבת משפחה וחברים ליד  הבית החדש בבצרון.
 



 

ציפי וטובה אחיות ואוהבות  ביום בת המצווה של טובה



פברואר 1982 ט"ו בשבט יום הולדת 65  של אריה גלון
בתמונה: מימין: אריה גלון, חנה קרופ, רחל גלון אחות של מרדכי קרופ, מרדכי קרופ.
 
17.8.67 - חתונת ציפי ואברהם


חתונת ציפי ואברהם קרליץ  1967
 

חנה ומרדכי בחתונה של טובה-טלאור ומיכאל סלע  1981
 
חנה ומרדכי קרופ סבא וסבתא גאים עם עינת  הנכדה בחתונתה 27.10.93
28.5.2001  מוטל וחנה עם דב קרליץ ציפי ואברהם בחתונת צור ומאיה
 
למטה: חנה קרופ וגיסתה רחל גלון עם הילדים בני הדודים ציפי, טובה , ישראל ואבי
למעלה: בני הדודים בשנים מאוחרות יותר 2010 מימין ציפי טלאור (טובה) אבי וישראל

 
המשפחה המורחבת שנת 1990

המשפחה ביום ההולדת 18 של הנכדה עינת
 

סבתא וסבא עם הנכדים ב-1999  לפני נסיעתם של צור ומאיה לארה"ב

 מימין לשמאל עומדות: טלאור,  ציפי, חנה.   יושבות : שרה צינקר ובתיה בינשטוק
המשפחה של חנה - בנות הדוד זלמן - אחי אביה  של חנה מנחם שיינביין
משפחה מורחבת בבר מצוה של רז גלון הבן של אבי והנכד של רחל
המשפחה המורחבת  עם  ישראל גלון וילדיו  -  הנכדים  של  רחל האחות של מרדכי

 
משפחת קרליץ  המורחבת
יושבים אברהם קרליץ והנכדה נויה ציפי קרליץ והנכדה ליה הבנות של צור לידם הנכדה יעל חזקיהו הבת של עינת
עומדים משמאל: צור-מנחם קרליץ ורעייתו מאיה, הנכדים עדו ורועי והוריהם עינת ואייל חזקיהו


המשפחה
עומדות מימין לשמאל:  ציפי,  טלאור,  עינת
יושבים מימין לשמאל: חנה, מרדכי והמחותן דב קרליץ




החיים בישראל  -   זיכרונות 
ציפי קרליץ וטלאור (טובה) סלע

 
עלינו ארצה ב - 14 בדצמבר 1948 - אמא, אבא ואני- ציפי בת שנתיים וארבעה חודשים.
 
הדירה הראשונה בארץ
 
לאחר תקופה קצרה בה התארחנו בבית משפחת איטה ושלמה לין, היקרים והאהובים, בחדרה, עברנו למנשיה ביפו וגרנו בחדר שספג פגיעה ישירה בעת שחרור העיר, ברחוב בו כל דייריו היו גם הם ניצולים חסרי כל . אבא ויעקב בן דודו תיקנו את הגג הדולף, בנו מטבח והוסיפו מאחוריו מקלחת. השירותים הטורקיים היו בחצר.   אבא, יחד עם שותף, פתחו "צלמנייה" – חנות צילום ביפו, אך העסק לא צלח.
 

אבא מתקבל לעבודה ב"שירות הבולאי"
 
לאחר שעבד בעבודות מזדמנות, הוא התקבל לשירות הבולאי בשדרות ירושלים ביפו, מקום בו עבד 35 שנים עד פרישתו בשנת 1984. אבא זכה לעסוק במקצוע יחיד ומיוחד והיה לממונה על  ייצור הבולים בארץ.

בתפקיד זה באו לידי ביטוי כישוריו הרבים כצייר, אמן רב תחומי, חד עין, חולם ויוצר, שידע והכיר את השפה העברית על בוריה. היה בקיא בתנ"ך ובפירושיו, מספר סיפורים מוכשר, דייקן, בעל חוש הומור, אוהב אדם, צנוע, איש של שלום, חברותי, אמין וישר כסרגל, טוב לב, חברותי, איש ספר, אינטליגנטי, בעל רגישות גבוהה לסובב אותו, ובעיקר אדם אופטימי, בעל שאר רוח ונשמה יתרה.   אבא זכה להערכה ולכבוד רב ונפגש עם אישים דגולים בארץ ובעולם.

עוברים דירה לשכונת בצרון בתל-אביב
גרנו ביפו חמש שנים. באוקטובר 1952 ילדה אימא את טובה  אחותי היחידה, בבית החולים בילינסון בפתח תקוה. בשנת 1953, כשטובה הייתה בת שנה וחצי, עברנו לדירה חדשה שנרכשה בעמל רב על ידי ההורים, בשכונת בצרון בתל אביב. שנים רבות חסכו פרוטה לפרוטה עד אשר השלימו את תשלום המשכנתא.
אל הדירה החדשה העברנו את הריהוט הישן והדל מהבית ביפו. לנו הבנות רכשו ההורים שתי ספות תואמות וחלקנו חדר אחד מתוך השניים שהיו בדירה, אך שנים רבות עוד חלפו עד אשר ההורים רכשו ריהוט ששימש כסלון ביום והפך לחדר השינה שלהם בלילה. רק שנים מאוחר יותר רכשו ריהוט חדש לכל הדירה, בה גרו עד יומם האחרון.

אבא שלנו רב פעלים ותושייה וגם יודע הכול

אבא, בחושיו הבריאים הבין שאין די בשפות הרבות שידע היטב: עברית, אידיש, פולנית, אוקראינית, רוסית, צ'כית, גרמנית, לטינית ואף איטלקית. במשך שלוש שנים נסע כמה פעמים בשבוע לבית הספר לשפות "ברליץ", ברחוב אלנבי בתל אביב, ולמד גם אנגלית על בוריה. באותה הזדמנות היה עובר גם בספריית איזרסקי ברחוב גרוזנברג ושואל ספרים אותם קראו גם הוא וגם אימא.   בעלי מקצוע לא נכנסו הביתה. לא היה צורך - ידי הזהב של אבא , הידע והניסיון שרכש בילדותו ובנעוריו בעיירה הספיקו. הוא עשה הכול במו ידיו. תכנן, שירטט, בנה, התקין, החליף, שיפץ, הרכיב ותיקן כל תקלה והמציא פטנטים, ביניהם אף מכונה לתלישת בולים – פטנט שנמכר לממלכה האנגלית.
היה לו זוג אופניים עליהם רכב לעבודה וללימודים. מאוחר יותר רכש אופנוע (ג'אווה בצבע אדום) עליו רכב 12 שנה. רק באמצע שנות השישים רכש סוסיתא ואחר כך קורטינה ומאוחר יותר סובארו. המכוניות היו תמיד שמורות, מצוחצחות ומבריקות. אבא היה שומר עליהן כעל בבת עינו, מנקה, שוטף, מכסה בכיסוי מיוחד, עושה טיפולים במועד ונוסע בזהירות רבה. 
לאבא לא היה כמעט זמן פנוי. מלבד עבודתו היה עוסק בצילום ובריטוש תמונות ובכל עבודות התיקון ושיפוץ הבית. אך תמיד מצא זמן לסייע לנו בהכנת שיעורים, בלימוד בע"פ או בהבנת חומר, בתרגול חשבון, עברית, אנגלית ועוד .

מבחינתנו אבא ידע הכול!

הצלם  הצילומים והעולם הקסום
 
הוא הרבה לצלם והיה ידוע כצלם של המשפחה. עם סיום הצילומים היה חדר האמבטיה בבית הופך לחדר חושך והוא היה מפתח בו את התמונות שצילם. אלה היו ערבים קסומים בהם היינו שותפות לתהליך הפיכת פילם לתמונות. היינו נכנסות לחדר החושך ועוזרות לו לטבול את הפילם בחומר מיוחד, לתלות את התמונות לייבוש ולראות את התוצאות.

אורח-חיים והווי בבית המשפחה
 
בשנים הראשונות שמרו ההורים על אורח חיים דתי ולא נסעו בשבת. היינו נוסעים לפתח תקווה אל רחל ואריה, אחותו של אבא ובעלה, ביום שישי בצהרים ומתארחים אצלם בצריף עד מוצאי שבת. רק מאוחר יותר, בכורח נסיבות שונות, החלו לנסוע גם בשבת. כל השנים נשמר בבית האופי המסורתי-דתי. אימא הקפידה מאוד על הדלקת נרות שבת, לא הדליקה אש בשבת ולא עשתה שום מלאכה בבית. בחגים הלכנו כולנו לבית הכנסת ואבא היה הולך גם בערבי חג . קידוש וארוחת ליל שבת וערב חג היו קודש בבית. כשרות נשמרה בקפדנות ומובן שהפסח היה כשר ונחוג כהלכתו.  
בבית ההורים דיברו ביניהם ביידיש. גם עם קרוביהם, מכריהם ושכניהם דיברו יידיש. אתנו דיברו כמובן עברית תקנית ומדויקת, אך פעמים רבות אימא הייתה עוברת מהדיבור בעברית ומדברת אלינו יידיש וכך למדנו גם אנו את השפה.  למרות שפולנית ואוקראינית היו השפות המדוברות במקום בו נולדו והם ידעו אותן על בוריין, כשרצו שלא נבין את דבריהם הם דיברו ביניהם רוסית .
אבא קרא לאימא חנֶה, מאמוניו או מאמוסיו והיא תמיד קראה לו מוטל. 
שנים רבות היינו עוזרות בהגעלת הכלים ומסייעות בהכנת הבית לקראת החג. עם השנים רכשה אימא עוד ועוד פריטים, עד שלא היה צורך עוד בהגעלת כלים. לפני החג הייתה מורידה את כלי הפסח מהבוידם ומחליפה אותם עם צאת החג בכלי החולין. כל ליל סדר היה מבצע של קניות, בישול ואירוח, או "יציאת מצרים" לקראת נסיעה לסדר אצל הדודים. אימא הקפידה להניח על שולחן ליל הסדר את כלי הכסף שהצליחה להציל ולהביא איתה מביתה, ביניהם הגביע של הסבא שלה שמעון שיינביין וכך שמרה על זיכרון מהבית בעיירה והייתה מספרת בשולחן למי היו שייכות הכוסיות.

 
הגביע של סבא של חנה שמעון שייביין


גביעי הכסף שהוסתרו בקומקום נחושת, השעון וקופסת הסיגריות של מנחם שיינביין אביה של חנה



אימא הייתה עקרת בית למופת, צנועה, נעימת הליכות, שקטה, עצובה ומפנקת.

כל עיסוקה היה בהליכות הבית, קניות (בשוק הכרמל), כביסה, ניקיון, טיפוח, אירוח ודאגה לנו הבנות,  הילדות. שנאכל כראוי, נלמד היטב, נקרא ספרים ושיהיו לנו חברות וחברים.

ואנחנו הילדות היינו תמיד לבושות היטב בבגדים שתפרה. בפורים הכינה לנו תחפושות במו ידיה ואבא עזר בתכנון ובביצוע. ימי הולדת שמחים נחגגו לנו תמיד בחברת ילדי הכיתה בה למדנו, כשאימא מפליאה בהכנת עוגות ודואגת לממתקים.  

היא הייתה מבשלת מדי יום, אך בעיקר הכינה וטרחה לקראת שבת. כבר מיום חמישי בערב הכול היה כמרקחה. היא דקדקה בפרטים בדיוק כפי שנהוג היה לעשות בבית הוריה. אימא הייתה בשלנית ואופה מצוינת. כל מי שבא לביתנו לא יצא מבלי לטעום ממטעמיה. את מיטתם וחדרם (כלומר את הסלון) נתנו בחפץ לב לכל אורח שהגיע ונזדקק ללינה והם ישנו על מזרן במרפסת המטבח אותה סגרו והפכו לחצי חדרון נוסף. אימא הייתה שרת הפנים והחוץ ודאגה להיות בקשר עם כל הקרובים ובני המשפחה, לשוחח, לתמוך, לעזור ולארח.
 


 מתוך ספר המתכונים של חנה - מתכון לקניידלך ולעוגת גבינה


הקשר עם קרובי משפחה ומכרים
 
בשבתות נהגנו ללכת (ברגל) לבקר קרובים ומכרים או לנסוע במונית שירות לפתח תקווה.  בקיץ נהגנו להתפצל, אבא ואני רכבנו על האופנוע ואמא וטובה נסעו במונית או באוטובוס. כך נסענו לבני הדודים בחדרה, למשפחה בכפר חוגלה ולחברים בחיפה.  ובקיץ – לחוף הים.

בחופשות הקיץ אימא נהגה לקחת אותנו לפחות שלוש פעמים בשבוע לרחוץ בים (כי זה בריא…) וגם בשבתות היינו נוסעים לים.

בילינו ימי קיץ נפלאים אצל דודה שרה בכפר חוגלה, אצל בני הדודים בחדרה, בקיבוץ משמר השרון וכמובן אצל הדודה רחל והדוד אריה עם בני הדודים הראשונים והיחידים שלנו אבי וישראל גלון בפתח תקוה.

 
נוכחות השואה בבית
 
אימא ואבא לא הרבו לצאת מהבית לבלות. הם אהבו להיות סביבנו ובעיקר לארח. כל מי ששרד את השואה מבני עיירתם היה לבן משפחה קרוב וחשוב. כשהיו אורחים מגיעים, רוב הזמן הם ישבו, התלחשו והעבירו מידע על מי היה, היכן היה, היכן הסתתר, את מי פגש ומה עבר עליו. כך היו מעבירים שעות רבות בהשלמת החסר וכל שביב מידע על מישהו היה חשוב ויקר. כאילו מעולם לא הספיקו המילים והתיאורים.
השיחות על מה אירע שם – היו לחם חוק בביתנו. אורחים רבים היו מגיעים הביתה,  בני המשפחה, בני עיר, חברים וחברות עבורנו כולם היו דודים ודודות. לא פעם צלצלו בדלת אנשים זרים שהיו חברים של מישהו מחוג מכיריהם וגם הם התארחו בבית כאילו היו בני משפחה.

זיכרון השואה ואזכרות לעיירה

זיכרון השואה היה נוכח בבית כל העת. החיים התנהלו בין האזכרה השנתית של הורי אימא, המשפחה שלה ושל אבא ובני העיר שנרצחו ביער בוורקוביץ בכ"ז בתשרי, לבין יום השואה בכ"ז בניסן. בין יום הזיכרון לחללי צה"ל, ליום הזיכרון להירצחם של הורי אבא ואחותה  של אימא, שחל לפני ראש השנה.


הימים שלפני מועד האזכרה היו קשים במיוחד. אימא הייתה מתכנסת בתוך עצמה, מרבה לבכות ולהתייסר על האובדן של משפחותיהם. במיוחד על שהוריה ואחיותיה יכלו לקבל סרטיפיקט בשנת 1935 ולעלות לארץ ובכך היו חייהם ניצלים, אך הם ויתרו עליו מאחר ואימא - חנה הייתה מבוגרת יותר ולא יכלה לקבל היתר. הוריה לא הסכימו בשום אופן לנסוע ולהשאיר אותה לבד.  הטרגדיה האיומה שהם נספו ואימא נשארה בחיים על כך לא סלחה לעצמה מעולם והתייסרה כל הימים.  

מדי שנה, ארבעה ימים אחרי שמחת-תורה מתכנסים יוצאי וורקוביץ ואוזיראן בהיכל יהדות ווהלין בגבעתיים ומקיימים אזכרה לזכר יקיריהם שנרצחו.   אבא היה אחראי על הכנת תוכן וניהול האזכרות, וגם אם היו חולים לא ויתרו על השתתפות בה.


אל האזכרות נהגו להגיע כל מי ששרד את השואה וגם בני דור שני ושלישי. עם השנים הלכו ופחתו הניצולים אך עדיין מפתיע לראות את בני הדורות הבאים מגיעים בנפש חפצה לזכור לשמוע.
בכל התכנסות משפחתית היו ההורים מספרים סיפורים רלוונטיים על הקורות אותם. לימים כשבגרנו אנו שאלנו כי ניסינו להבין ולחבר בין הפרטים והם סיפרו, ואח"כ הנכדים שהתעניינו ואף כי שמעו כבר את הסיפורים רצו לשמוע עוד. אבא היה נוהג לספר ולספר, אימא הייתה מבקשת שיחדל כדי שלא יתעצב שוב, אך הזיכרונות היו חזקים מהם. המחשבה שהם שרדו, ניצלו ובני משפחתם לא הצליחו ונספו – לא הרפתה מהם עד יומם האחרון.

 
הורינו מאושרים להיות סבא וסבתא

כשבגרנו ונולדו ילדינו – נכדיהם-ומאוחר יותר הנינים  לא היו מאושרים ממרדכי וחנה. כל אהבתם ודאגתם ניתנה לששת נכדיהם ולחמשת הנינים.


הם עזרו לנו הבנות בגידולם, תרמו כמיטב יכולתם מבחינה כלכלית והיו לנו משענת עיקרית בשנים בהם נזקקנו לעזרה ולתמיכה ועמדו לרשותנו בכל עניין ודבר.

 
אבא פורש לגמלאות - אך ממשיך לעבוד
 
בשנת 1984 אבא פרש לגמלאות. הוא לא חשב לרגע לעצור. חיפש ומצא עבודה שהלמה את כישוריו והמשיך לעבוד כמנהל חשבונות בחברת "גדות כימיקלים לישראל" שתים עשרה שנים נוספות. אבא אהב לעבוד ולתרום ולא ראה עצמו כיושב בית, למרות שיצא לפנסיה. מובן שהפרנסה הייתה בראש מעייניו והרצון לתמוך בנו – הבנות, דרבן אותו להמשיך ולעבוד. כך, המשיך לצאת מדי בוקר לעבודה מטופח תמיד ולבוש היטב בחולצות הנקיות והמגוהצות למשעי שאימא הכינה עבורו מדי יום.

כשיצא לפנסיה החל לעזור לעולים חדשים בלימודי השפה העברית והקדיש להם שעות מזמנו כדי לעזור להם להתערות בארץ במהירות. אמא הייתה עוזרת לעולים להתמצא, היכן לקנות ולאן ללכת, מארחת אותם באהבה בבית ומציידת אותם במטעמיה.

 
אימא שומרת על אבא - הכל באהבה רבה.
 
באותה תקופה חזר אבא אל אהבתו הישנה והחל לצייר בשמן על בד. יום יום היה משקיע בציור שעות רבות והתפנה רק כשאימא הפצירה בו לאכול או לנוח.

אימא שמרה על אבא מכל משמר. הוא היה ה"תינוק" המיוחד שלה, היא חייתה למענו וכל מעייניה נסבו סביבו. אם חלילה חש ברע אימא דאגה מאד ועשתה הכול כדי שיבריא. היא הקפידה מאוד בכל מה שקשור היה לאורחות חייו במשך היום: אוכל בזמן, שעת מנוחה בצהרים, שעת שינה בלילה, תרופות, ביקור אצל רופאים, טיול באוויר הצח ועוד. אימא זכרה לאבא את תושייתו בימים הקשים ואת העובדה שחייה ניצלו ללא כל ספק בזכותו. חייה, ימיה ולילותיה היו קודש למענו.


אהבתם זה לזו הורגשה ונראתה לעין כל תמיד. האווירה בבית והאנרגיות הטובות בו היו ידועים לכל. חברים וחברות שלנו אהבו להגיע ולהשתתף באירועים משפחתיים שהרבינו לעשות בדירה הקטנטונת בבצרון.

 

ההורים מתבגרים  

השנים שחלפו החלו לתת בהם את אותותיהם. אבא  החל לאבד את מאור עיניו ואימא התקשתה בהליכה, ברכיה נפגעו והיא העדיפה לא לצאת מהבית.

בתחילה איבד אבא את ראייתו בעין אחת ובהיות כבן 77 איבד כליל את הראייה בעינו השנייה ובמשך 15 שנים היה כבד ראייה, עיוור וראה רק אור וצל. הוא לא יכול היה לקרוא או לצפות  בטלוויזיה, לצייר או לעסוק במלאכות הבית שאהב. אבא מעולם לא התלונן על מצבו. הוא למד להקשיב לספרים מוקלטים אותם שאל בספרייה לעיוורים ולהתנהל בזהירות כדי לא להיתקל בעצמים בדרכו.

מעולם לא אמר מילה על כך שנאלץ להפסיק לצייר והספיק לצייר רק עשרים תמונות יפהפיות שאותן חילקנו בינינו כדי שלכל אחד תהיה מזכרת.

 
מרי   המטפלת
 
בסוף שנת 1995, כשהורע מצבם הגופני, זכו הורינו למטפלת מעולה שהגיעה מהפיליפינים והפכה תוך זמן קצר למשענתם העיקרית.

מריבל דה ליאון חלקה אתנו את הטיפול והשמירה על ההורים. יחד אתה עשינו כל שהיה לאל ידינו לתת לאימא ולאבא איכות חיים טובה בערוב ימיהם.




מרי המטפלת טיפלה בהם במסירות ובאהבה גדולה, במשך שבע שנים תמימות. עד היום האחרון הייתה איתם, סעדה אותם ודאגה לכל צרכיהם. היא למדה לבשל את כל המאכלים של אימא על פי המתכונים שלה וטיפלה באבא בדיוק כפי שאימא נהגה כשהיו כוחותיה במותניה. מרי קראה להם: "אבא" ו "אימא" והתייחסה אליהם כאילו היו הוריה.


ההורים שמרו על מרי והתנהגו אליה כאילו הייתה בתם עצמם ובשרם. הם הקצו לה חדר משלה ודאגו לכל מחסורה. והיא השיבה להם אהבה על אהבתם.

 אבא נפטר ואימא רוצה להצטרף אליו

אבא נפטר ב- י"א באב תשע"א  11.8.11 ואימא לא ידעה את נפשה מצער. במשך שלושה חודשים תמימים שהיינו אתה וסביבה, ניסינו להעניק לה את כל האהבה שאפשר ולמלא את הזמן ולתת לה סיבה לחיות. הנכדים והנינים הרבו לבקר ומרי המטפלת עשתה כל שלאל ידה לתמוך בה.

אך אימא איבדה עניין בחיים ורק רצתה להצטרף אל אבא.  יומם וליל בכתה, התפללה, התחננה אל היושב במרומים, בו האמינה בכל ליבה תמיד,  וביקשה להצטרף אל בעלה, אלוף נעוריה, מצילה והאיש אתו חלקה את כל חייה.  אימא זכתה שישמע קולה במרומים.

 

שלושה חודשים אחרי לכתו של אבא הצטרפה אליו אימא ב-י"ט בחשון תשע"ב  16.11.11  ובכך נסגר סיפור האהבה יוצא הדופן והמיוחד הזה, אך לא תם....

 

עם כל הצער והכאב שחשנו על אובדן הורינו היקרים, התנחמנו בידיעה שהם יחד אי שם במרומים, חברו לבני משפחותיהם אותם איבדו באחת בגיל כה צעיר ולעד היו עמם בלב ובכל יום ויום מחייהם.

 
מרי  חוזרת לפיליפינים
 
מרי המטפלת חזרה לביתה בפיליפינים  ונישאה לבחור פיליפיני  JOVIE MERCADO שהכירה בעת שהותה בארץ, הורינו זכו להכירו.

מרי ובעלה בפיליפינים

בדיוק ביום השנה השני לפטירת אימנו, ולשמחתנו הרבה, ילדה מרי במזל"ט את בנה הבכור ג'ון ארנסט מרקדו.

 
חשיבות הזיכרון וההנצחה
 
ציפי וטלאור (טובה), אנו הבנות,  שזכינו להורים כה מופלאים ומיוחדים, החלטנו לעשות כל שביכולתנו למען ייזכרו הורינו ובני משפחותיהם שנרצחו בשואה. בהנצחתם אנו רואים את ניצחון הרוח והאהבה על המרצחים הארורים, בני העוולה שקיפדו חייהם של כל כך רבים על לא עוול בכפם.

יהי זכרם של הורינו היקרים והאהובים
ובני משפחותיהם ברוך!!!

 
 

אין תגובות:

פרסום תגובה