על הניסים


בתקופת מלחמת העולם השנייה, והשואה שהתחוללה בתקופה זו, חווים מוטל וחנה לא מעט רגעים, שניתן להגדירם נס.  בכל פעם שנתקלו בסכנה,  היה עליהם להחליט החלטה גורלית, לחיים או למוות.  הם ניצלו בכל אחד מן המקרים, אך כמעט באותה מידה עמדו בסכנת מוות מידית.
בספרו של מרדכי (מוטל) קרופ "בין ייאוש לתקווה"  שיצא בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1992, מתאר מוטל את המקרים הללו.  לידם נהרגו אנשים. בני משפחה מקרבה ראשונה  נספו קרוב  אליהם. חברים נעלמו בשדות הקרב, והם נותרו חיים. שנים אחר כך בצאתו לפנסיה כותב מוטל את הסיפור כולו, והוא זוכר כל פרט:
 
נס ראשון – מרדכי  מתקבל ללימודים בטכניון בקייב – אבל הקולחוז לא מאשר את יציאתו, אחרי כניסת הסובייטים 1940.
כאשר נכנסו הרוסים לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, קרו דברים רבים בעיירה, אך לאט לאט התחלנו להתרגל למצב.
הפעילות הציונית נקטעה כבסכין. הס מלהזכיר, לא היו עוד אספות באולמות של סניפי המפלגות. לא עוד שירי ארץ-ישראל ולא ריקודי הורה. כל אחד כאילו נסגר בקליפתו, בתקווה, שלא יימסר לשלטונות על פעילותו הציונית בעבר. חברי קיבוץ ההכשרה בוורקוביץ' התפזרו לכל עבר. כל אחד חזר לביתו. נסתם הגולל על התקווה לעלות ארצה. בתי הספר העבריים נסגרו והשפה העברית נדמה. היהודים התנחמו בעובדה, שבתי הכנסת לא נסגרו ואפשר היה להמשיך להתפלל בהם. למרות ההרעה הפתאומית בחיינו, שמחנו, אנחנו היהודים, על כך שלא נפלנו לידי הגרמנים, והיה ברור לכולנו שהמשטר הסובייטי עדיף. אדרבה, יהודים רבים שמחו להשתחרר מקשיי הפרנסה במסחר ולהתחיל לחיות, אומנם ברמה נמוכה יותר, חיי עבודה ויגיעת כפיים.
פליטים רבים ממערב פולין השתכנו בוורקוביץ'. גם בביתנו נשארו לגור אחדים מהם. השלטון הסובייטי פרסם מודעות, שכל הרוצה לחזור לביתו בשטח הגרמני, יירשם. חלק נכבד נרשם, ביניהם גם כאלה, שהצליחו להסתדר במגורים ובעבודה.  בוקר אחד התברר לנו, שכל הנרשמים נלקחו בלילה מבתיהם ונשלחו, כנראה, לסיביר. אנחנו ראינו בכך אסון לגביהם. אך יש להניח שזה היה מזלם, כיוון שהם לא נפלו לידי הגרמנים, לאחר מכן, בפרוץ המלחמה ביוני 1941. 
המשכנו בחיינו השלווים (פרט לפחד שהסובייטים יגלו אותנו מבתינו). לא חסר לנו דבר. הסתפקנו במה שהיה לנו, שמחנו לעבוד בשדה במשק הבית ולטפל בסוסים, בפרות ובתרנגולות.  ערב ערב, ובכל רגע פנוי, הייתי נפגש עם חנה. היינו ממשיכים לשבת עד מאוחר בלילה על הספסל שליד הגשר. בשבתות, כל עוד היה חם היינו מבלים ביער או מטפסים על הר "הורודישצ'ה". גם הקשרים בין שתי משפחותינו – של חנה ושלי – התהדקו, בראות הורינו, ש"העניין", כנראה רציני.  

לאחר שהתרגלנו לחיים במשטר הסובייטי, זרמו חיינו באפיקם הרגיל. חורף 1940 עבר ועם הפשרות השלגים התחלנו בעבודות השדה: זיבול, חריש, זריעה וניכוש עשבים.  היות והתכוננתי לעלות לארץ ולעסוק בחקלאות, שמתי למטרה ללמוד את עבודות השדה והשתדלתי תמיד להשתתף יחד עם האיכרים בכל העבודות ללא יוצא מהכלל. תכננתי להירשם לבית הספר החקלאי במקווה ישראל, כדי שתהיה לי עילה לקבל סרטיפיקט ולעלות ארצה.  כעת, תחת המשטר הסובייטי, באו רבים לשאול בעצתי בענייני חקלאות. 
בסתיו 1940 הוכרז על התארגנות החקלאים בקולחוזים. החברות בקולחוז לא הייתה חובה, אלא רק "מרצונו החופשי" של האיכר.   חבר הקולחוז היה צריך למסור את כל אדמותיו, פרט לחלקה קטנה, למשק הקולקטיווי.  כך גם לגבי בהמות העבודה וכלי העבודה. הוא יכול היה להשאיר לצורכי משפחתו רק כמה פרות, וכמה חיות בית, בהתאם לגודל המשפחה.
יהודי וורקוביץ' החליטו להקים קולחוז יהודי וכל בעלי האדמות נרשמו מיד בשמחה מתוך תקווה שדבר זה ינקה אותם מ"חטאיהם" הגדולים – בהיותם סוחרים וציונים בעבר. לקולחוז זה הצטרפו כמה פולנים בעלי אדמות שהתגוררו בעיירה.
שם הקולחוז נקבע "פה אחד" לפי הצעת הפוליטרוק הבכיר מרוסיה (אשר היה "היוזם"), "קולחוז ימיני ווס'מובו מארטה" (קולחוז על שם השמונה המארס) -  יום האשה.  לפי הצעתו של שרוליק קייטל, בחרו בי "פה אחד"  כמנהל המשק, נדהמתי ולא הרגשתי בנוח.  ניסיתי למחות על בחירתי אולם נתקלתי בקיר אטום.
לאחר ייסוד הקולחוז קיבלתי לידי צרור מפתחות כבד. היו אלה המפתחות של כל החנויות שבעליהן (שהיו גם בעלי חלקות אדמה) הצטרפו לקולחוז.
תפקידי בקולחוז לא היה לרוחי וגם לא ראיתי בו ייעוד בחיי והתחלתי לחשוב על אפשרויות להיחלץ ממנו. כיוון שמאז ומתמיד נמשכתי לעניינים טכניים, החלטתי שהגיע הזמן לממש דבר זה כעת.  פניתי במכתב אל המכללה להנדסת מכונות בקייב והם ביקשוני לשלוח להם את התעודות  המעידות על השכלתי. תעודות הגימנסיה "תרבות" היו כתובות בעברית וחששתי שדבר זה יהיה לי לרועץ. נסעתי לרובנה, בתקווה שאוכל לקבל אישור בשפה הרוסית על לימודי.
 
בפרוזדור הגימנסיה פגשתי את מורי ומחנכי יצחק ברקובסקי. בירכתי אותו לשלום בעברית כמובן, כפי שהיינו רגילים, ותשובתו כאילו הצליפה בפניי. המשפט הראשון ששמעתי מפיו היה "רייד צו מיר אידיש" (דבר אליי אידיש). מלים אלו החזירוני בבת אחת אל המציאות החדשה בה חיינו והעמידוני על האסון אשר פקד אותנו מבחינה רוחנית וציונית. הס מלהזכיר את השפה העברית, והמשכנו את שיחתנו באידיש והדבר כאב לי מאוד.
הלכנו למשרד והכתבנית הדפיסה את האישור המבוקש בשפה הרוסית והוא הוחתם בחותמת העגולה, שבלעדיה אין למסמך תוקף בברית המועצות, ליד חתימות המנהל ומר ברקובסקי. המנהל לא היה מוכר לי, הוא נשלח מברית המועצות כדי לעמוד בראש המוסד, ששפת ההוראה בו הוסבה מעברית לאידיש.
את האישור שלחתי למכללה בקייב. התשובה הייתה חיובית. עלי להגיע לשם לקראת שנת הלימודים החדשה.  
 
הגשתי בקשה ליושב ראש הקולחוז, בה ביקשתי לשחררני מתפקידי, כיוון שעלי להמשיך בלימודים וצירפתי עותק ממכתב המכללה. נאמר לי, שבקשתי תובא לדיון באסיפה הכללית הקרובה.
באסיפה הכללית דנו בנושאים שונים כשהגיעו לנושא שלי כיבדו אותי בצוננים – לאחר שהוקראה בקשתי להשתחרר מתפקידי בקולחוז, קם יושב הראש על רגליו והכריז בבוז: " מה חושב לעצמו החבר קרופ? במשטר הקומוניסטי לא יחליט כל אחד מה הוא יעשה בחיים. המפלגה וההנהגה הם שיחליטו על כך. כיוון שאתה ממלא תפקידך באופן משביע רצון וכיוון שהקולחוז זקוק לך, נדחית בקשתך". אותו יום למדתי עוד פרק מאלף בדרכי המשטר הסובייטי.
(קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין יאוש לתקווה",  הוצאת משרד הבטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 70-74)


נס שני – במרץ 1941 מרדכי עומד לעלות   לרכבת המגויסים לצבא האדום אך כאשר קוראים את שמות המתגייסים ומגיעים לשם שלו, מתקבלת הודעה מפתיעה.


בחודש מרס 1941 נקרא השנתון שלי להתייצב לוועדה רפואית צבאית. בגמר הבדיקות הוקראו השמות של כל אחד מהמתייצבים עם תוצאות הבדיקה אשר מסתכמת במלה אחת: "גודין" (כשיר) או בשתי מלים "ניע גודין" (לא כשיר). אני הוכרזתי כ"גודין". שוחררנו במלים: " כולם הביתה עד להודעה חדשה".

כחודש לאחר מכן קיבלנו -  כל הכשירים – צווי גיוס לצבא. היה עלינו להתייצב בתחנת הרכבת בדובנה. בשעה המיועדת עמד בתחנה מחנה עצום של אלפי מגויסים מכל המחוז, ואני בתוכם עם עוד כחמישה-עשר מחבריי – בני גילי מוורקוביץ' – מוכנים לצאת לדרך. אבא בא אתי כדי להיפרד ממני. רק אתמול נפרדתי, בלב כבד, ממשפחתי, מחנה, מהכיתה בבית-הספר ומהמורים.
באחד האולמות שבתחנת הרכבת עמדו כמה ספּרים וגילחו את שערות ראשיהם של המגויסים ולאחר זמן קצר כבר נראה בליל של בעלי בלורית ובעלי קרחות מצחיקות. מצאתי את עצמי בתור לספר והנה גם אני קירח.  נצטווינו להתקרב לרכבת המשא עם חפצינו. התחילו לקרוא בשמותינו. הנקרא עולה לקרון, שעליו הצביע איש הצבא הרוסי. האחרון שנכנס בהתמלא הקרון, מתמנה על-ידו כאחראי לקבוצה ומפקדה
כיוון שהעלייה לרכבת היא לפי השמות בסדר האלף-בית, התערבבו חיש מהר המגויסים, אלה בין אלה, וחברים מצאו את עצמם מפורדים זה מזה. רוב המגויסים היו אוקראינים, ואילו היהודים היוו קבוצה זעירה.
גם קבוצה זו התפוררה ככל שקרונות המשא הלכו והתמלאו. כשהתחילו לקרוא את שמות המשפחה המתחילים ב"קוף" כבר עמדתי הכן וידי אוחזת בתיבת חפצי (כולם היו מצוידים בתיבות עץ קטנות)  ואבי לידי, מוכנים להיפרד. הקרון הלך והתמלא מרגע לרגע והמכריז קורא בשמות בקצב מזורז. נשמעת רק הצעקה החוזרת על עצמה "אני" וכבר נמצא הבחור  בפנים. והנה נשמע שמו של חברי: קריינדל זייבל, הוא קפץ לתוך הקרון והמפקד הכריז, שהוא האחראי לקבוצה. הבנתי שאין לי כבר כל סיכוי לנסוע יחד עם זייבל.  הקרון מלא. מרגע זה ציפיתי כל שנייה שיקראו לי, אבל לא כך היה. שמי לא נקרא. הרכבת הארוכה מאוד הייתה מלאה עד אפס מקום, וראיתי, שנשארתי בתוך קבוצה של שמונים או מאה איש, אשר לא עלו עליה – כולם אוקראינים. 
פתאום נשמעה צעקה מפי המפקד: "הקשב! כל אלה אשר שמותיהם לא הוכרזו יחזרו הביתה עם החפצים עד להודעה חדשה!"
חזרתי בלב שמח. הייתי שוב עם כל יקירי ובביתי. שבתי לכל עיסוקי ולשגרת חיי בקולחוז, בבית-הספר, ולבילויים עם חנה. המזכרת היחידה מחוויית גיוסי הייתה הקרחת.  
         (קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 74-75)        


נס שלישי:  בחשכת היער עם השלג הראשון,  מרדכי חנה ורחל פוגשים  צעירים בני העיירה.  במפגש הם  מגלים שוב פרטים על  מה שאירע בעיירה, ובעיקר  שההורים של רחל ומרדכי  עדיין בחיים. 
לאחר שהייה של חודש ימים בעליית הגג אצל אולה וויטיה  נאלצנו לעזוב לאחר שאחיה גילה שהיא מסתירה יהודים. נאלצנו לצאת בחסות החשיכה והקור העז, לעבר יעד בלתי ידוע.
הגיע הערב. נפרדנו לשלום מאולה וויטיה לאחר שהודינו להם על כל מה שעשו בשבילנו. יצאנו מהבית כשרק לבושנו עלינו. לא לקחנו את כלי המיטה כדי לא למשוך את תשומת לב האיכרים אם ניתקל במישהו. 
בחוץ שרר קור עז. הטמפרטורה הייתה לפחות אפס מעלות, כיוון שהאדמה כוסתה במעטה קרח מהטל שקפא.  הקרח היה חלקלק והיה קשה לצעוד עליו מבלי ליפול.  הסתכלנו סביבנו. הכל היה רגוע. פנינו לעבר השדות, בכיוון הכפר הצ'כי אומליאנשצ'ינה. העיקר להסתלק, מהר ככל האפשר,  מן הכפר האוקראיני.   
הכרתי את כל הצ'כים בכפר בזכות קשרי המסחר שהיו לנו אתם. התקרבנו בלאט לאחד המשקים והתגנבנו לתוך המתבן דרך השער האחורי אשר פונה אל השדות. עלינו על ערימת קש והתחפרנו בתוכה, כדי להסתתר וגם שייחם לנו במקצת. הלילה היה קר במיוחד וירד השלג הראשון -  סימן להתחלת החורף האוקראיני המפחיד. עם אור הבוקר, יצאתי מן המחבוא כדי להציץ החוצה, הכול היה מכוסה בשלג הלבן הטרי והבוהק., מחזה מרנין נפש בזמנים כתיקונם. הצצתי דרך הסדקים שבין הלוחות, במרחק של כחצי קילומטר מהמתבן, בצדו האחורי, הייתה חורשה, לאחר צפייה של כמה דקות ראיתי דמויות נעות אנה ואנה בין העצים. הנחתי שאלה, כנראה, יהודים. וכי מי יסתובב בשעה מוקדמת כל-כך ובקור הזה ביער? לאחר התייעצות עם חנה ורחל, החלטנו, שאלך לבדוק אם באמת יהודים הם.  יצאתי בכיוון החורשה, כשאני משאיר עקבות בשלג שגובהו כבר כמה סנטימטרים. בתוך החורשה לא ראיתי איש, עד שגיליתי עקבות של סוליות אשר הובילוני למקום שהשלג היה רמוס כליל.  במקום זה הבחנתי במכסה שהסתיר פתח כניסה למסתור באדמה.  לא היה לי ספק שכאן מסתתרים יהודים.  דפקתי על המכסה וצעקתי: "חבר'ה תפתחו, כאן יהודי", הקרש הונף וראשו של אחד מצעירי וורקוביץ' צץ מתוכו, ותוך שנייה הייתי בתוך הבור.  
הבור היה מלא מפה לפה בכעשרים בחורים ובחורות – רובם מתוך אלה, שהשתייכו למחתרת שהתחלנו לארגן בגטו.  בין החבר'ה היה בן-דודתי – גדליה גרויס – עם חברתו טובה גרשטיין וכן עוד זוגות אחדים.  הדבר הראשון ששמעתי מפי בן-דודתי גדליה היה, שהורי הצליחו לברוח מהגטו, לאחר שהסתתרו במשך כעשרה ימים בתוך המחבוא שהכנתי במרתף ביתנו ושהם נמצאים כעת בכפר דומברובקה, לא ידוע לו בדיוק היכן.  סיפרתי להם שחנה ורחל נמצאות כרגע במתבן לא הרחק מכאן, הם הציעו שאלך לקרוא להן וכך עשיתי. שוב התגנבתי לתוך המתבן מצד השדה, בלי שבעלי הבית ראוני.  יצאנו שלושתנו לחורשה, היינו קפואים ורועדים מקור. במיוחד היה לנו קר ברגלים. הן היו כמו בולי עץ שאין בהן כל תחושה. שינינו נקשו. 
בתוך המסתור שררה חמימות, אם כי האוויר היה דחוס, חלצנו את הנעליים והחבר'ה חיממו את רגלינו הקפואות בגופיהם ובנשיפה מהפה, עד שהקור הופג. הדבר הראשון שגילינו היה, שכולם התגרדו. הבנו שהם נגועים בכינמת.  כיוון שעבר כבר חודש וחצי מאז שברחו מהגטו והם חיו כל הזמן בשדה וביער ללא כל אמצעים סניטריים.  אנחנו היינו, בינתיים, נקיים, כיוון שעד כה היה באפשרותנו לשמור על רחצה סדירה, פחות או יותר, ועל היגיינה אישית.
כל אותו יום סיפרנו זה לזה את הקורות אותנו מאז עזבנו את הגטו. לא ידענו איך ניתן להמשיך הלאה כשהסיפורים על מה שקרה בגטו ועל מה שקרה לרבים שהצליחו לברוח משם, היו מפחידים.  שמענו שבכל יום תופשים עוד כמה מן הניצולים והורגים אותם.  איך נוכל לחיות בלי קורת גג בחורף הנורא, שרק עכשיו מתחיל? מאיפה ניקח מזון.?  היכן נסתתר כדי שלא יגלו אותנו, וכמה זמן ניתן לעשות זאת? ומעל הכול מה התכלית? מאין תבוא הישועה? שאלות אלה הטרידו אותנו ולא יכולנו להשיב עליהן תשובות. דבר אחד, כנראה, שלט בתת הכרתנו – הרצון העז לחיות.  מבלי שהיה לכך כל בסיס הגיוני.
חנה, רחל ואני החלטנו, שעם רדת הלילה נלך לדומברובקה  לחפש את הורינו. בערב נפרדנו, בלב כואב, מהחבורה , בלי שיכולנו לנחם אותם ואת עצמנו ולו במשהו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותם. איש מחבורה זו לא נותר בחיים.
הכפר דומברובקה היה "מבצרו" של אבי מימים ימימה. ידעתי לפחות על שלושה צ'כים מידידיו הקרובים ביותר, שאליהם יפנה הצר לו. היו אלה סמץ, זומר-האב, וקובין. האחרון היה מוכתב הכפר בכל המשטרים – הפולני, הסובייטי וכעת הגרמני. 
לאחר שלא מצאנו אותם אצל סמץ הגענו לחווה של זומר. 
עם רדת החשיכה עזבנו את הבור בחצר משפחת סמץ, והלכנו דרך השדות אל חוותו של זומר.  שוב הרגישו בנו הכלבים ופתחו בנביחה. למזלנו האיכרים אינם שמים לב לכך, במיוחד בשעות הלילה המוקדמות, כי הכלבים נובחים על כל זר שעובר בדרך.  נכנסנו בשער האחורי למתבן. הקשנו היטב כיש לשמוע רחש כלשהו מערימת הקש. היה שקט. קראתי בלחש: "אבא, אמא" ולאחר מכן חזק יותר, ולא הייתה כל תשובה. השארתי את שתי הבנות והלכתי לחפש בתוך מבנה הדיש. 
כשנכנסתי פנימה, שמעתי גניחות מאופקות מכיוון עליית הגג. הקשבתי היטב והכרתי את קולה של אמי. שוב קראתי בלחש: "אבא, אמא". הם הכירו את קולי וענו לי, תוך שניות עליתי למעלה והיינו מחובקים ומתנשקים.  מתוך התייפחות של הקלה ופירוק המתח העצום אשר הצטבר במשך חודשים ארוכים של סבל בל ישוער. אמרתי להם שרחל וחנה אתי והלכתי לקרוא להן. לפני שירדתי הספיק אבי לספר לי, שיש חורים בתקרה עליה הם מסתתרים ושאמא נפלה למטה דרך אחד מהם ונחבלה ומכאן גניחותיה. חזרתי עם רחל וחנה והבכי החרישי של כולנו רק התחיל, ועבר זמן רב עד שיכולנו לספר אלה לאלה את שקרה מאז נפרדנו. 
ראשית, דאגנו לאמא. כיוון שנפלה מגובה של כשניים וחצי מטרים, היו לה כאבים חזקים בחלקים שונים של הגוף וייתכן שאף שברה כמה עצמות. היינו אובדי עצות, כי לא היה בידינו להגיש לה כל עזרה.  
ההורים סיפרו לנו בלחש, כי ברגע ששמעו בגטו את צעקות הגרמנים והאוקראינים – "לצאת מהבתים" – הם ירדו ועמם כמה מדיירי הבית, לתוך המסתור שהכנו במרתף. הם שהו במחבוא במשך עשר יממות ופחדו לצאת כי שמעו מתוכו שכל הזמן מחפשים בתוך הבית.
הורי חנה – מנחם ופייגה שיינביין – ואחותה מלכה לא הצליחו כנראה להגיע למסתור, ויש להניח, שנרצחו ביער יחד עם יתר היהודים שהיו בגטו באותה שעה.
רק לאחר השחרור נודע לנו, שמלכה – אחותה של חנה – הצליחה איכשהו, לברוח מהגטו והסתתרה יחד עם עוד כמה יהודים בתוך מסתור בשדה ליד הכפר הצ'כי מלודבה. הם החזיקו מעמד במשך שישה שבועות, אולם עם בוא השלג הראשון התגלו עקבותיהם והם נתפשו והוצאו להורג.
(קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 123- 127)
                  

נס רביעי:  צעיר באחת המשפחות שמסתירות את מוטל וחנה  חומד את רכושם  הדל.   הם  יוצאים משם והוא אחריהם, לאחר מרדף ממושך וכמה ניסים בדרך הם מצליחים  להימלט ממנו.
עזבנו את משפחת פירסט ושוב התחלנו להתגנב למתבנים שונים לתקופות קצרו. שוב התחלתי לצאת בלילות ולסחוב שיירי תפוחי-אדמה מדודי החזירים, לפעמים מבקש לחם מאיכר צ'כי זה או אחר. 
מדי פעם היינו מבקרים אצל הורי. הצ'כים עזרו להם מאוד. הם היו מסתירים אותם, פה ושם, במשך שבוע-שבועיים ונותנים להם מזון. אבל לעתים קרובות היה גם עליהם להתגנב לתוך מתבנים ולרעוב, או להסתפק במועט שבמועט. קשה מאוד היה להורי. אם חנה ואני, שצעירים היינו, הגענו עד קצה גבול הסבל, על אחת כמה וכמה הורי. 
לאחר שהרגשנו, שלא נחזיק מעמד בהיותנו מנותקים מחסותו של מישהו, החלטנו לחזור לזמן מה אל משפחת סקלסקי. שוב התחפרנו בתוך הקש והבביצ'קה התחילה לפנק אותנו במטעמי מטבחה. שהינו שם כשלושה שבועות ולא רצינו להכביד עליהם יותר. הודענו להם שאנחנו עוזבים והם שאלו אם יש לנו לאן ללכת. לתשובתנו השלילית הם הציעו לנו לנסות להגיע אל ביתם הנשואה בכפר אולברוב. שם משפחתה נסברבה. ייתכן שהיא תיאות להסתירנו. הם הסבירו לנו בדיוק איך להגיע לביתה בלי לשאול איש.
הגענו בחסות החשכה ונקשנו בדלת. הם היו שלושה אנשים בבית: זוג הורים ובן בגילנו, בערך.  הצגנו את עצמנו ואמרנו, שמשפחת סקלסקי מדומברובקה הפנתה אותנו אליהם.  שטחנו בפניהם את בקשתנו להסתירנו, כדי להצילנו ממוות. הם היו אדיבים ביותר והכניסו אותנו לרפת כדי שייחם לנו. הצינה בחוץ הייתה בכל עוצמתה ואילו בתוך הרפת, שהייתה בנויה לבנים, ועמדו בה כשתיים-עשרה פרות, שררה חמימות. ריח הזבל אמנם היה בלתי נסבל, אבל עדיף על הקור שבתוך המתבן. 
כיוון שהבאנו אתנו כמה מהבגדים, אשר הוצאנו מהמחבוא, הם הציעו לנו לתלותם בארון הבגדים שבדירה וכך עשינו. באחד הכיסים של מעיל הפרווה היה שעון הכיס מזהב  שהיה שייך לאבא של חנה וכן כמה תמונות משפחתיות. את השעון לא הטמנו בזמנו  בתוך הקומקום באדמה, כדי שהמנגנון לא יחליד, אלא בתוך מחבוא התקרה וכך הוא חזר לידינו. כל אותו לילה, ולמחרת היום היינו ברפת ובעלת הבית הביאה לנו אוכל. בערב הזמינו אותנו הביתה, לאחר שהתריסים הוגפו. רצינו לקחת בגד נוסף מן הארון, וגילינו שהשקיק עם שעון הזהב והתמונות נעלמו מן הכיס. 
שקלנו כיצד לנהוג, כי הדבר לא מצא חן בעינינו. החלטנו שעלינו להגיד להם. שאלנו אותם אם הם יודעים להיכן נעלם השקיק שהיה בתוך הכיס. הם נדהמו לשמוע ואמרו שלא ידוע להם דבר על כך. ההורים פנו לבן ושאלו אותו אם לקח את השקיק הוא טען שאינו יודע כלל במה מדובר. הם לא האמינו לו ודרשו בתוקף שיחזיר את מה שלקח והוא בשלו: לא לקח. פרץ ריב קולני בין ההורים והצעיר, ריב שעלה חיש מהר לטונים גבוהים. לנו היה העניין מאוד לא נעים. ניסינו להרגיע אותם, אבל ההורים דרשו מהבן בכל תוקף שיחזיר מיד את אשר לקח. לבסוף הוא יצא מהבית ואחרי כמה דקות חזר עם השקיק ביד ונתן לנו אותו.
החלטנו לעזוב אותם מיד ואמרנו להם שעלינו ללכת. ההורים התנצלו על התקרית והסבירו , שאין להם שליטה על מעשי הבן.  אספנו את חפצינו, הודינו להם ורצינו ללכת, אולם הצעיר חסם את דרכנו לפני הדלת ואמר שהוא רוצה את מעיל הפרווה האפור.  היה זה מעיל שלי, חדש לגמרי, תפור לפי מידה עם צווארון קנגורו. הוא שם את ידיו על המעיל כיד לקחתו, אולם ההורים דחפו אותו בכוח מאתנו והודיעו לו חד משמעית, שלא יעז לקחת מאתנו דבר – לא מעיל ולא כל פריט אחר. ושוב, לאחר דין ודברים קשה ביניהם, הוא קיבל את מרות ההורים ונתן לנו ללכת. 
יצאנו מהבית וכיוונו את פעמינו, דרך השדות, לכפר אומליאנשצ'ינה, שבקרבת הכביש רובנה-דובנה.  השלג היה עמוק מאוד והצינה עמדה בכל עוזה.  ההליכה בתוך השלג הייתה קשה ביותר. לאחר שהתרחקנו קילומטר, בערך, ראינו שמישהו רודף אחרינו.
הבנו שהצעיר לא ויתר על השלל שקיווה כי ייפול לידיו. אמרתי לחנה לרוץ קדימה והתחלנו לרוץ.  הוא הלך והתקרב אלינו. לו הייתי לבד, הוא לא היה מצליח לעשות זאת. אבל חנה אף פעם לא הצטיינה בספורט, הגם שנשאנו אתנו כמה בגדים שהכבידו עלינו. רצנו ובוססנו בשלג בכל כוחנו והמרחק בינינו ובין הרודף הלך והצטמצם. 
התקדמנו לכיוון הבתים שליד הכביש. הכלבים התחילו לנבוח מכל עבר ואורות המכוניות הצבאיות האירו את הכביש. היינו כבר כמעט חסרי-נשימה מן הריצה הממושכת, כשאנו נתונים בין הפח והפחת – לפנינו מכוניות עם גרמנים נעות על הכביש בשני הכיוונים, הכלבים נובחים מכל החצרות, במרחק כמה מטרים מאחורינו המנוול וסכין ארוכה בידו.  הצטערתי שאין עמי הכידון שוויטיה קובלצ'וק נתן לי. זרקתיו מזמן כי לא ראיתי בו צורך.
לא היה לי כל סיכוי להיאבק ברודף בידיים ריקות. הייתי מותש פיזית ונפשית, לאחר כל כך הרבה צער וסבל של חודשים על גבי  חודשים. מצד שני, התנגדתי בכל חושי שישדוד מאתנו את החפצים אשר עלו לנו בכל-כך הרבה עמל וסיכון. גם לא הייתי בטוח שיסתפק רק בשוד.
בשארית כוחותינו הגענו לכביש. למזלנו, אותו רגע לא נמצא עליו כל רכב, עברנו אותו בריצה. הרודף לא הספיק לעבור את הכביש כיון שכמה מכוניות עברו בזו אחר זו והן שהפרידו בינינו. היה עליו להמתין עד שיוכל לחצות את הכביש. הסתתרנו מאחורי פינת בית ועקבנו אחריו. כשראינו שהוא חצה, חזרנו בריצה על עקבותינו אל צד הכביש שממנו הגענו, כשהבית מסתיר אותנו מעיניו. הוא איבד את עקבותינו. בקרבת מקום היו כמה בתים. רצנו, הקפנו את הבית הקרוב שביניהם וגילינו דלת כניסה למרתף. ושוב נס – היא לא הייתה נעולה. תוך שנייה היינו בפנים. גיששנו בחושך ומצאנו חתיכת קרש, שאפשרה לנו לאלתר חסימת הדלת מבפנים. הרגשנו מוגנים. ידענו שסיכוייו למצוא אותנו קלושים. במרתף היה חמים. יכולנו לנוח ולהירגע. שעה ארוכה שמענו את הכלבים נובחים קרוב ורחוק יותר. הוא, כנראה, לא ויתר בקלות והמשיך לחפש אותנו בסביבה. לבסוף נדמו הכלבים. הבנו שהוא הסתלק. ישבנו במרתף זמן ממושך עד שהיינו בטוחים שהסתלק.  ידענו שבצינה הנוראה ששררה בחוץ לא ייתכן שיארוב לנו כל-כך הרבה זמן. 
(קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 140-142)
נס חמישי: לפני ראש השנה תש"ד, היינו בחורשה, הורינו באו לבקר אותנו. צעיר צ'כי עבר במקום וראה אותנו. משום מה לא נכנסנו למסתור באותו לילה, והלילה הזה הפך ללילה גורלי.  איך יתכן שאפילו לא נשרטתי?
עונת הקציר הייתה בעיצומה, והיה עלינו להסתלק מכל חלקה ששיבוליה הבשילו ולעבור, מידי כמה ימים, לשדות אחרים, כדי שהקוצרים לא יגלו אותנו. עם חלוף הימים נעלמה הקמה כמעט כליל, ובמקומה נשאר רק השלף. לא רצינו לחזור למתבנים, משום שבגמר הקציר מתחיל הדיש. הפעילות במתבנים רבה מאוד וקשה לשהות שם מבלי להתגלות.
מזג האוויר היה עדיין נוח והחלטנו לעבור לחורשה, שבין הכפר דומברובקה והכביש הראשי רובנה-דובנה. קיווינו שהגרמנים לא נוהגים להיכנס לחורשה והצ'כים אם יראו אותנו שם, יתעלמו מכך, כיוון שהשטח נחשב רשות הרבים. 
לאחר כמה ימי שהייה בחורשה, נתקלנו שוב במשפחת סגל וישבנו יחד. כיוון שהחורשה הייתה קטנה, הרגשנו שאנו גלויים מדי ובמקרה של סכנה – אין לאן להסתלק. החלטנו שעלינו לחפור מסתור בתוך האדמה. 
כעת היינו שני בחורים צעירים – בנצי ואני – שמסוגלים לבצע את המלאכה.  בלילה הלכנו לכפר וממחסן של אחד האיכרים לקחנו "בהשאלה" מסור ארוך בעל שתי ידיות המשמש לכריתת עצים, גרזן ואת חפירה.
בבוקר התחלנו בעבודה. חפרנו בור מלבני שיוכל להכיל שישה אנשים. אחר-כך כרתנו כמה עצים בעלי עובי זהה ולאחר שהורדנו מהם, בעזרת הגרזן את הענפים חתכנו אותם לגזרים.  קורה אחת הונחה קודם לכן לאורך הבור ומתחתה גזיר עץ זקוף, כדי שישמש משענת מרכזית ליתר הקורות, כדי למנוע רעד בתקרה. את הקורות כיסינו באדמה והסווינו אותה בצמחיית הסביבה, כך שלא ניתן היה להכיר דבר. את האדמה שהוצאה מהחפירה פיזרנו בתוך החורשה.
מחשבה מיוחדת השקעתי בהכנת אשנב פתיחה, כדי שלאחר סגירתו הוא לא ייראה כלל. קדחנו בקירות הבור חורים אלכסוניים לשם הבטחת אוורור עם סגירת המכסה. לאחר כשבוע ימים הושלמה המלאכה. הכנסנו את כל חפצינו פנימה ואילו אנחנו נשארנו בחוץ. לא רצינו להיקבר בתוך האדמה, כל עוד ניתן לנשום אוויר צח בחורשה.  המסתור הושאר למקרה חירום. את כל העבודה החזרנו למחסן שממנו לקחנו אותם.
המסתור היה במרחק של כחמישים מטרים מקצה החורשה, וממנו יכולנו להשקיף, דרך השדות, לעבר הכפר, שהיה מרוחק כחצי קילומטר משם. מזג האוויר היה די נוח ויכולנו לשהות תחת כיפת השמיים יום ולילה.
שבועיים לפני ראש השנה תש"ד, 1943, באו הורי לבקרנו בחורשה. הם הגיעו לפני עלות השחר וישבו אתנו כל היום. מאז בואנו למקום לא עבר אדם בקרבתו, אולם אותו יום, אחר-הצהריים, עבר אחד מצעירי הכפר הצ'כי, שהיה מוכר לנו היטב. לא היה לנו כל ספק שהוא ראה אותנו, כי עצר והסתכל בנו זמן מה והמשיך בדרכו.  בראייה לאחור אני מניח כי הוא נשלח לרגל, שעשה זאת ביזמתו. אף על פי שידענו שיש סכנה בעובדה שהוא יודע עלינו, הנחנו שהוא לא ילשין. לא הסתלקנו משם, כיוון שכבר שבענו נדודים ולא היה בנו הכוח לחפש מקום מסתור חדש.
ייתכן ששגינו שלא ירדנו לתוך המחבוא.  עם ערב שכבנו לישון תחת כיפת השמיים – אבי מצד אחד, אני מצד שני, ואילו אמי, סוניה וחנה באמצע. משפחת סגל התמקמה במרחק כשלושים פסיעות מאתנו. 
אינני יודע כמה זמן ישנו, כשלפתע הרגשתי שחנה נוגעת בי ולוחשת "מוטל". התיישבתי. באותה שנייה נשמעה צעקה "ז'ידי" (יהודים) באוקראינית וניתך ברד של יריות רובים ממרחק של מטרים ספורים מאיתנו.  כשהכדורים חובטים סביבנו באדמה ובעצים והדי הנפץ רועמים ומחרידים את דומיית הלילה. מתוך שינה, כמעט ללא הכרה ומבלי להבין, זינקתי לכיוון השדה הפתוח. עד היום אינני מבין איך הצלחתי לחדור, תוך שניות, דרך הצמחייה הסבוכה שהפרידה ביני לבין השדה. מטח היריות, שמהדהד באוזני עד היום ושלעולם לא אשכח אותו, נדם והשתררה דומייה.
שירכתי דרכי לאטי ברגליים יחפות בכיוון המתבן של סמץ. ידעתי שהבלתי-נמנע קרה. ייאוש תקף אותי והרגשתי אדישות. בשביל מה סבלנו? על מה נאבקנו? הרי לא יכול להיות אחרת כשדורשי נפשך אורבים לך יומם ולילה מכל עבר.
התיישבתי ליד המתבן והתחלתי לשחזר את אשר קרה. הרי חנה הספיקה ללחוש "מישהו הולך כאן". לאחר שקראה בשמי, הספקתי להבחין שהיא ישבה לימיני כאשר התיישבתי. כעת יכולתי לספור בבירור את מספר היריות שנורו – כשתים עשרה או חמש עשרה. זינקתי שפוף, עם הראש קדימה, דרך הסבך, את שריקת הכדורים הרגשתי מימיני, משמאלי, ומעל לראשי: איך ייתכן שאפילו לא נשרטתי?
ישבתי כשאני בוהה: מה הטעם שנשארתי בחיים. התנחמתי, שלפחות אחותי לא הייתה אתנו. לאחר כחצי שעה, שמעתי צעדים מתקרבים מכיוון מתבן סמוך. לא עלה בדעתי לברוח. להיפך, הייתי בטוח שהרוצחים מחפשים אותי ועד מהרה יבוא הקץ. ייאושי היה רב ולא ראיתי כל טעם להמשיך ולהיאבק.
הסתכלתי בכיוון הדמות המתקרבת, ולתדהמתי ראיתי שזאת חנה. מסתבר שגם היא זינקה לתוך הצמחייה, כשהכדורים פולחים את האוויר סביבה. גם היא לא נשרטה. רק במקרה הגיעה למקום בו נמצאתי אני, כאילו נדברנו.  שנינו היינו בהלם עמוק ולא יכולנו להוציא מלה מהפה. כך ישבנו זמן מה ואז התחלנו לשחזר יחד את אשר קרה. התעוררה בנו התקווה שאם אנחנו חיים, ייתכן וגם היתר חיים.  הדבר היחידי שבאפשרותנו לעשות כדי שנדע מיד את האמת, היה לחזור לחורשה ולראות.
ידענו שהדבר מסוכן ביותר, אבל הדחף לעשות זאת היה חזק מדי. התחלנו ללכת לכיוון החורשה, עוצרים מדי פעם ומאזינים. 
אף על פי שלא נשמע כל רחש, חששנו שמא אורבים לנו עדיין בין העצים. כשהתקרבנו יותר שמענו גניחות. כבר לא היססנו אף לשנייה, רצנו מהר. אמי נפצעה קשה וגנחה בשארית כוחותיה. לידה היו מוטלות גופותיהם של סוניה ושל אבי. חנה נפלה מתייפחת על גווייתה של סוניה בחושבה שיש בה עדיין רוח חיים, אבל אמי לחשה: "היא מתה".
ברגע זה עמדתי בפני המצב הקשה ביותר בחיי: אמי, יולדתי, שכל-כך אהבתי, פצועה אנושות ואין לאל ידי לעשות בשבילה דבר. בלי לחשוב לקחתי אותה, בעזרת חנה, על גבי והתחלנו ללכת בכיוון הכפר. דם רב ניגר מגבה ונשמעו חרחורים מתוך ריאותיה. היא הייתה עדיין בהכרה ולחשה לנו מפעם לפעם: "עזבו אותי כאן והסתלקו, הצילו את עצמכם, לי אתם כבר לא יכולים לעזור במאומה". לא שעיתי להפצרותיה, אם כי ידעתי שאין באפשרותנו לעשות דבר. המשכתי לשאתה על גבי עד הגיענו שוב למתבן  של  סמץ. השכבנו אותה על הארץ ותוך כמה דקות נפחה את נשמתה.
עם כל הכאב הנורא, היה עלינו להשאירה במקום, אם עדיין רצינו לחיות, כיוון שהשחר התחיל להפציע ואסור היה שמישהו יגלה אותנו לאור היום.
התחלנו ללכת דרך השדות לעבר חוותו של סטניו זומר. נזכרנו שבעת ביקורי אצל מיכל גלשטיין, גיליתי שבתוך דיר החזירים של זומר מסתתרים יהודים. לא ידעתי מי הם והם לא ידעו על גילויי. היינו חייבים להגיע למסתור בטוח ומהר, ככל האפשר, כיוון שמרגע לרגע הלך והעצים אור השחר.
נכנסנו לתוך הדיר. פרט לחזירים לא נראה דבר. מעל מקום רבצם הייתה תקרת עץ. נקשתי בתקרה ולחשתי באידיש: " יהודים הכניסו אותנו, אנו זקוקים לעזרתכם".  אשנב סמוי נפער בתקרה הנמוכה ואנו משכנו את עצמנו דרך חור צר לתוך העלייה. חושך שרר עדיין במסתור ובקושי הבחנו בכמה נפשות מכורבלות במקום צר ונמוך ביותר.  התברר שזו משפחת קוביליאנסקי, חמש נפשות מהכפר הסמוך גרושביצה. הם שמעו, כמובן, את  היריות בלילה והבינו שעוד כמה יהודים מצאו את מותם. סיפרנו להם מה קרה וכי בכוונתנו להישאר, בהסכמתם, עד רדת הלילה ואז נלך לאן שנלך. הם הסכימו ברצון.
לאחר זמן מה נקש סטניו זומר בתקרה.  הוא הביא להם אוכל. "שמעתם בלילה יריות מהחורשה?" הוא שאל אותם. "הרגו את מוטל, את אשתו ואת אחותה", הוא המשיך. מובן שהוא לא ראה אותנו ולא ידע שאנו שומעים את דבריו.
קשה היה לנו להבין את אופיו של סטניו. לא שכחנו כי מן הרפת שלו נלקחה משפחת אשר אל מותה, באשמתו או שלא באשמתו.  מצד שני, ידענו שמדי פעם שוהים יהודים בתוך מתבנו, בידיעתו או בלעדיה.  והנה – הוא מסתיר משפחת יהודים, שמצד אחד יודעת מה קרה לשכניהם מהכפר ומצד שני בוטחת בו.  ייתכן ומצפונו ייסרו ורצה לכפר על עוונו על-ידי הצלת כמה יהודים. אשר לנו – לאחר מות משפחת אשר הידרנו את רגלינו מחוותו פרט ליום אחרון זה.
כל אותו יום לא בא אוכל לפינו. אסוננו היה גדול מדי ולא הרגשנו כל רעב. בערב עזבנו את המשפחה והלכנו שוב לחורשה. לא היה זכר לקורבנותינו. נראה שהצ'כים קברו אותם. פתחנו את אשנב המסתור שלנו ונדהמנו לגלות שם את משפחת סגל. הבהלנו אותם, אך לאחר שנרגעו, סיפרו לנו שבשומעם את היריות אשר נורו לעברנו בלילה שעבר, הם נמלטו על נפשם והסתתרו מאחורי העצים. לאחר שהכול נדם, חזרו וירדו לתוך המסתור. החלטנו שאין להישאר יותר במקום זה. לקחנו את חפצינו מתוך הבור, נפרדנו מהסגלים והלכנו, דרך השדות, לכפר גרבינה, כדי לספר לאחותי על האסון האיום שפקד אותנו.
עד היום אנחנו חוזרים ומתייסרים בשאלה: מדוע לא ירדנו לתוך המסתור בחורשה, לאחר שהצעיר הצ'כי ראה אותנו?  עד ליל האסון היו שיקולינו, שהודרכו בעזרת חושינו, נכונים – ופתאום לא נחרדנו מספיק ולא עשינו את המתחייב מן המצב.
אבי היה בן 53 במותו, אמי בת 52 וסוניה בת 19.
(קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 154-158)
נס שישי: מרדכי מתגייס לצבא האדום. הוא נפרד מחנה ורחל ויוצא אל הלא נודע.  בצבא הוא אומר לממונים  שהוא  צייר, והחלטה זו  חרצה את גורלו ואת עתידו.
לאחר הביקור בוורקוביץ' ההרוסה חזרנו לרובנה. על לוחות המודעות פורסם צו המחייב את כל הגברים מגיל עשרים עד שישים להתייצב לרישום צבאי. התייצבתי. כפי שכבר החלטנו, לא ראינו כל טעם להתיישב בוורקוביץ' אלא להישאר ברובנה ולחפש תעסוקה כלשהי.
בינתיים הכרנו יהודים פרטיזנים שהתקבצו מכל מיני מקומות. הם עזרו לצבא האדום לשחרר את רובנה על-ידי תקיפת הגרמנים מהעורף. כן הכרנו קצינים וחיילים יהודים מהצבא האדום שהזדמנו, במקרה לדירתנו.  כן גילינו אנשי צבא יהודים, יוצאי צ'כוסלובקיה, ביחידות צ'כיות ויהודים מהארמיה הפולנית.  לרבים מהם היו סיפורנו על מה שהגרמנים עוללו לנו, בבחינת מקור ראשון. הם כבר שמעו על הזוועות אבל לא האמינו. נימה אחת נשמעה מפי לוחמים אלה: "פנינו מערבה וננקום בגרמנים ככול שנוכל".
מדי יום התחילו להגיע צווי גיוס לבחורים הצעירים יותר מבין השרידים. כולנו חיכינו לרגע זה. פצעינו היו פתוחים וכואבים ורצינו לנקום בגרמנים. קיווינו מאוד שתינתן לנו ההזדמנות לעשות זאת. יום-יום היינו מלווים כמה בחורים לצבא ומספרנו הלך והתמעט. 
באותה תקופה גם חיפשתי  ומצאתי עבודה. עד שיום אחד בהגיעי הביתה החזיקה כבר חנה את צו הגיוס שלי. עלי להתייצב למחרת בבוקר בקסרקטין של הצבא. הרגשתי שלא יהיה זה הוגן אם לא אבוא לעבודה בבוקר, בלי להודיע מה הסיבה.
חזרתי והצגתי בפניהם את צו הגיוס והבעתי את צערי על שאין באפשרותי להצטרף לצוות העובדים שלהם.
שבתי לדירה והתחלנו לארוז את תרמילי. עם כל הרצון העז לנקום בגרמנים, חשתי פתאום את העוול שייגרם לחנו ולרחל בהישארן – שתי בנות, צעירות ועדינות – לבד, בלי משפחה וללא פרנסה בעולם קשוח ואכזר.  טרם הספקנו להתאושש מאסוננו הגדול, טרם הספיקו פצעינו להגליד, טרם נרגעו רוחותינו הסוערות, וכבר עליי להיפרד שתי הנפשות היקרות לי מכול.  יום קודם, כבר גויס בן-דודי יעקב, כשאחיו מרדכי נמצא אותה עת בוורקוביץ' והם אפילו לא נפרדו.
בקסרקטין נקלעתי לתוך המון של אלפי אוקראינים, שבכל אחד מהם יכולתי לראות רוצח יהודים. 
כמקובל, קוצצו שערות ראשינו והיינו לבעלי קרחות. רישום, חלוקה לקבוצות, בהתאם תכולת קרון רכבת ועוד מיני הכנות ליציאה לדרך.
היינו אמורים לנסוע למחרת היום בערב, הצעתי לסמל הרוסי הממונה על קבוצתי ללכת אתי העירה וללגום כוסית וודקה בביתי. הוא הסכים. רציתי להודיע לבנות על שעת היציאה של הרכבת, כדי שיבואו להיפרד ממני.
למחרת בבוקר הלך כל המון המגויסים עם התרמילים על הגב אל תחנת הרכבת ברובנה.  הוכנסנו לתוך קרונות משא, שבתוכם שתי קומות דרגשים, כל אחד התמקם היכן שהתמקם כשתרמילו למראשותיו.
רבים מבני המשפחה של האוקראינים צבאו על הרכבת הארוכה, כדי להיפרד מהיוצאים לדרך. הייתי בודד לגמרי. הסתכלתי כל הזמן החוצה, מחפש את חנה ורחל בתוך ההמון. הן טרם הגיעו. מרגע לרגע הלך וגדל המון המלווים ואני ציפיתי בכיליון עיניים לבואן. 
משום מה, נצטווינו לסגור את הדלתות, כיוון שזזים מיד, במועד מוקדם יותר מכפי שנאמר לנו אתמול.
הרגשתי צביטה נוראה בלב, כשנשמעה שריקת הקטר, הגלגלים התחילו לנוע ולי לא היה אפילו למי לנופף לשלום.  אני יוצא לנסיעה גורלית, כשהמלחמה עדיין בעיצומה. תהיתי אם אזכה עוד לראות את אחותי, את חנה, את מוטל ויעקב וכל היתר, האסון איחד אותנו למשפחה אחת. 
רק לאחר מכן נודע  לי מההתכתבות עם חנה ורחל, על אכזבתן המרה כשהגיעו לתחנה, דקות מעטות לאחר שהרכבת עזבה את הרציף.
נסענו מזרחה וחיש מהר חצינו את מה שהיה עד שנת 1939, הגבול הרוסי-פולני. בפעם הראשונה בחיי יצאתי לחוץ-לארץ.
הנסיעה מזרחה ברכבת משא זו, לא הייתה נסיעת תענוגות כל וכלל. שלג כיסה על הכול ואת גגות הקרונות בהם נסענו. את הדלתות לא ניתן היה לסגור כליל, כדי לא להיחנק מחוסר אוויר בצפיפות הגדולה ששררה בתוך הקרון והקור העז חדר פנימה.
באקראי, גיליתי בין המגויסים שברכבת בחור יהודי בשם חיים. הוא היה ניצול הטבח מהעיר לוצק. שמחנו שנפגשנו והוא ביקש רשות ממפקדו לעבור לקרון שלי. ההוא לא התנגד. ישבנו יחד והרגשנו פחות בודדים מפי שהיינו עד כה. היה לנו הרבה מה לספר זה לזה, על הסבל והאסון שפקד אותנו. הוא שכל את כל משפחתו ונשאר גלמוד. התיידדנו מיד והתחלנו לעזור ולדאוג זה לזה, ככל שיכולנו.
הנוף שבו נסענו היה עלוב ביותר ומדכא. עברנו על פני כפרים ועיירות, שמראה בתיהם העיד על דלות ועוני משווע.  הם כך נראית רוסיה? לפי המסלול בו נסענו הבנו שאנו בכיוון מוסקבה. לאחר הרבה חניות ביניים בתחנות רכבת ובשדה הפתוח, עברנו את ז'יטומיר, קייב, קונוטופ, צ'רניגוב, גומל ובריאנסק.
כשנים עשר קילומטרים אחרי בריאנסק, עצרה הרכבת ונצטווינו לצאת עם כל חפצינו – משמע הגענו. הסתדרנו בשורות ארוכות וקצין בדרגת סגן-משנה התחיל לקרוא את שמותינו. הנקרא יצא מהשורה והתקרב לקצין. זה הפנה אותו אל הקבוצה שמימינו, או לזו שמשמאלו. קשה היה לבין לפי איזה קריטריון הוא מחליט כך או אחת. עד מהרה התברר שבקבוצה אחת נמצאים כל אלה אשר על רגליהם נעליים או מגפיים במצב טוב, ובאחרת – אלה שנעליהם במצב ירוד. כתוצאה מחלוקה זו מצאתי עצמי בתוך הקבוצה של בעלי הנעליים הטובות ואילו ידידי חיים באחרת.
ניגשתי לקצין ואמרתי, שכיוון שהגעתי הנה יחד עם חבר, הנני מבקש להשאירנו יחד. תשובתו הייתה: "הצבא האדום זה משפחה אחת – כולנו חברים ואין הבדל בינינו. יהיו לך הרבה חברים אחרים".  איך יכולתי להסביר לו שאני נמצא בתוך ים של אוקראינים, שאך אתמול שפכו את דם עמי, ובני משפחתי הקרובים ביותר בתוכם?  איך יכולתי להסביר לו את התהום הנוראה שפעורה בינינו? נפרדתי מחיים בלב כבד.
נדחסנו, מחלקות מחלקות, לתוך חדרים קטנים ותפסנו מקום שכיבה על גבי דרגשי עץ בני שלוש קומות, ללא מזרנים.
נקראנו לרישום. בשורה עורפית ארוכה נכנסנו, זה אחר זה, למשרד ושם נרשמו כל פרטינו. בין היתר נשאל כל אחד למקצועו. למעשה, היה עליי להגיד שאין לי מקצוע, אולם, משום מה, פלטתי: צייר.
בחיי לא למדתי ציור, פרט לשיעורים בבית-הספר העממי. בסך הכול הייתי חובב ציור ועסקתי בכך כתחביב בשעות הפנאי. הודעתי שהנני צייר, חרצה את גורלי ואת עתידי.
לפני צאתנו לשדה האימונים נקראתי למפקד הבטליון. קצין בדרגת מאיור (רב-סרן). "אתה צייר" הוא אמר לי, "אנו זקוקים לצייר, האם אתה מוכן לעבוד אצלנו במקצוע זה?" הדבר נגד את תוכניותי, "אם זה תלוי בי", עניתי, "הייתי מעדיף שלא, כיוון שעז רצוני ללמוד את תורת הלחימה, היות ויש לי חשבון נוקב עם האויב הגרמני וברצוני להגיע לחזית בהקדם האפשרי".  "אני מבין", הוא אמר וראיתי שהוא חוכך בדעתו. " אם כך יש לי הצעה שלא תסרב לה: חצי יום – עד הצהריים – תשתתף באימונים ובמחצית השנייה תצייר".  לא נותר לי אלא להסכים.
לאימונים של אחר-הצהריים לא הייתי יוצא כי התמסרתי לציור, אך השתתפתי בשיעורי הערב. הממונה עליי היה סגן מפקד הבטליון בשטח הפוליטי – קפיטן סימוננקו – חבר המפלגה הקומוניסטית, כמובן. בפגישה אתו הוא הסביר לי שקירות מגורי הבטליון ריקים ועלינו למלא אותם בתמונות המנהיגים הפוליטיים והמצביאים המפורסמים של הצבא האדום וכן ב"לוזונגים"(סיסמאות) שבלעדיהם אי אפשר.
 (קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 175-182)

 

נס שביעי:  המפגש המקרי "שום קושי לא הפחיד אותי, הרגשתי כוחות חדשים, כאילו קיבלתי כנפים. העיקר להגיע מהר ככל האפשר"

עברתי בכל אירופה בחיפושי אחרי חנה ורחל. פגשתי אנשים רבים בדרך. את כולם שאלתי אם הם יודעים היכן נמצאת חנה. הצטרפתי לאנשי "הבריחה" בבודפשט, ולהם הסברתי שעליי להגיע לאוסטריה בהקדם האפשרי.

נקראתי לחדר המזכירות ושם נאמר לי שהם עומדים לשלוח קבוצה לאוסטריה ומצרפים אותי לנוסעים, בתנאי שאהיה אחראי לאנשים עד שנגיע לעיר גראץ. מובן שהסכמתי מיד  ושמחתי שאני נוסע בלי ההמתנה המקובלת. 

קיבלתי ליד רשימת הנוסעים ואת הניירות הסודיים שעלי למסור באוסטריה, וכן את הכתובת אליה אנו אמורים להגיע. הצטיידנו בלחם, שימורים, ריבה ומצות, ולמחרת היום יצאנו ברכבת – קבוצה של מאה וחמישים איש – גברים, נשים וילדים.  היה עלינו להגיע למקום בשם סומבאטאי, לא הרחק מהגבול האוסטרי. למקום זה הגענו לפני הצהריים והיה עלינו להמתין עד הערב, כדי להמשיך משם ברכבת אשר תביא אותנו עד הגבול.
מצאתי את האיש -  עובד תחנת הרכבת, לפי ההדרכה שקיבלתי בבודפשט. כשהתחיל להחשיך, הכניס אותנו ההונגרי לתוך שני קרונות רכבת, שהיו שמורים רק בשבילנו (השוחד שולם ע"י "הבריחה") והרכבת יצאה לדרכה מערבה.
לאחר נסיעה שנמשכה כרבע שעה נכנסו, פתאום, לקרון בו ישבתי, שני קצינים רוסיים – אחד בדרגת לויטננט (סגן)  והשני סטראשיי לויטננט (סרן) ושאלו: "קטא  זדיסי סטארשיי (מי כאן הממונה?)" אין תשובה. "זבדוייושטשיי?"
התלבטתי מה עליי לעשות. אם אודה שזה אני – הם בוודאי יאסרו אותי וכבר ראיתי את עצמי בסיביר או בבית כלא רוסי, דווקא עכשיו, כמעט ברגע האחרון לפני מעבר הגבול. הרי מחר אמור אני כבר להמצא בשטח השיפוט של ארצות המערב. לא היה הרבה זמן למחשבה. הם לחצו בתוקף שהממונה על הקבוצה יצביע על עצמו והסבירו את דרישתם בכל צורה אפשרית, בהתחשב בכך "שאיננו מבינים רוסית".
התייעצתי בלחש, עם הבחור שישב לידי והחלטנו שאין ברירה, אלא להודות, הרמתי את ידי. שני הקצינים ניגשו אליי והורו לי "פיידיומטיה סנאמי! (בוא איתנו!) . הגענו אל המעבר המחבר את שני הקרונות, מבודדים מכול. קצין אחד עומד מימיני, והשני משמאלי, ואני בתווך.  אז באה ההפתעה הבלתי צפויה ביותר: "אתה מדבר עברית?" שאל אחד מהם בעברית צחה. לתשובתי החיובית הם הודיעו לי, בעברית כמובן, שהם נמצאים ברכבת לשמור עלינו שלא יאונה לנו כל רע.  כהרף עין נגולה אבן כבדה מלבי. לאחר שעברו עלי כמה דקות של פחד איום, הודיתי להם, חזרתי למקומי ולחשתי לחברי את הסיפור. כולם נשמו לרווחה. תוך כדי ההתרחשות הזאת המשיכה הרכבת לדהור.  
הייתה שעת ערב מוקדמת כשהגענו לתחנה הסופית, במקום חיכה לנו אדם, לא יהודי, שלפי המוסכם עם "הבריחה" היה עליו להעבירנו בלילה את הגבול. התחלנו ללכת מערבה בתוך יער כשאנו מטפסים על הר גבוה, שהפך תלול יותר ויותר. לאחר מכן היו אין-ספר ירידות ועליות. מפעם לפעם עקפנו נקודות של משמר הגבול, התגנבנו בלאט ללא רחש.  הצעירים שבינינו עזרו למבוגרים לשאת את תרמיליהם, וכמובן, את הילדים הקטנים שהיו בקבוצה.  כל הלילה הלכנו בלי לעצור אף לרגע, חרדים שמע יגלו אותנו. 
עם הנץ החמה כבר היינו בתוך אוסטריה, אבל המשכנו להתקדם מערבה, כדי להתרחק מהגבול עד כמה שאפשר.  בשעה שבע, בערך, הכרזתי על הפסקה לשם מנוחה ולארוחת-בוקר.  היינו עייפים מהטיפוס המתיש כל הלילה. התיישבנו על הארץ לצדי הדרך, הורדנו את רגלינו הכואבות לתוך תעלת הניקוז, והוצאנו את הצידה שהייתה בתרמילינו. 
במעמד זה נחתה עליי הפתעה שלעולם לא אשכח אותה.
יושב אני עם גבי אל הכביש ואוכל, ופתאום מרגיש מאחורי טפיחה על השכם.  מסובב את ראשי ורואה את בן עיירתי שמעון אייציס עומד לידי.  נפלנו איש על צוואר רעהו, התחלנו להמטיר זה על זה שאלות. לשאלתי אם ידוע לו משהו על חנה ורחל, הוא ענה לי: "לא רק יודע, אלא אנחנו גרים יחד במחנה פליטים באיטליה".  לשאלתי: "מה מעשיך כאן?" הוא סיפר לי שהוא ועוד כמה יהודים שנמצאים בחברתו, סוחרים בדולרים, מבריחים אותם מארץ לארץ, וכך הם מתפרנסים. הם שהו בהונגריה, ובלילה עברו את הגבול והגיעו, כמונו, לאוסטריה, כעת מועדות פניהם לאיטליה. שאלתי את שמעון, "איך אני אגיע לשם?" תשובתו הייתה: "איזו מן שאלה זו? אתה הולך אתנו". סיפרתי לו שאני אחראי לקבוצה של מאה וחמישים איש ואיני יכול לנטוש אותם.
בתוך שניות ידעו כולם, שהרגע החשוב בכל נדודי מתרחש כעת.  חברי למסע הבינו גם שיש לי בעיה.  מצד אחד, הגיוני שאלך עם שמעון וחבריו, כדי להגיע לחנה ורחל, ואילו מצד שני מוטלת עלי אחריות להביא את הקבוצה לגראץ.
בהתייעצות משותפת החלטנו שאמנה מישהו כממלא מקומי, אמסור לו את התעודות והמידע ואשתחרר כי ללכת עם שמעון.  בחרתי באחד הבחורים שהספקתי להכירו, מסרתי לו את כל הניירות ונפרדתי לשלום מהקבוצה. 
בתקופה זאת, כמעט כל יום התרחשו מחזות כאלה. ניצולי השואה היו פוגשים בנדודיהם בני משפחה או מכרים. הייתה רגישות מיוחדת והבנה מלא של האנשים לתופעה.  
הלכתי עם שמעון וחמישה יהודים שהיו שותפיו לעסק. בידי כל אחד מהם היה תיק עור גדוש בדולרים – "הסחורה".  ראשית סרנו כפר האוסטרי הראשון שהזדמן בדרכנו. נכנסנו לבית וחברי החדשים הזמינו ארוחת בוקר כפרית. לאחר מנוחה קצרה יצאנו לדרך.
מפי שמעון התחלתי לשמוע פרטים על חנה ורחל ועל המחנה בו הוא ומשפחתו נמצאים. יחד עם כחמש מאות ניצולי שואה, שם העיר מודנה שבאיטליה, לא הרחק מבולוניה.
שאלתיו איך נגיע לאיטליה, ותשובתו הייתה שעלינו לנסוע ברכבות עד הגבול האיטלקי ובלילה לעבור ברגל דרך הרי האלפים. – מבצע קשה ביותר.
שום קושי לא הפחיד אותי. הרגשתי כוחות חדשים, כאילו קיבלתי כנפיים, העיקר להגיע מהר ככל האפשר.
הרגשתי בצורה המוחשית ביותר שאני נכנס לתקופה חדשה בחיי.  מחד, כאב מאורעות השואה הטריים, השכול והניתוק ממקום הולדתי, מאידך – השחרור מהפחד של שהייה בשטח שבו שלטו הרוסים, והעובדה שאני כבר יודע היכן נמצאות הבנות – הפיחה בי רוח חדשה וכוח להמשיך.
(קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 232-235) 
 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה