סיפור של אהבה תושיה ואומץ

 פתיחה ופרטים על האתר

 

 





באתר זה תמצאו את סיפור אהבתם  של מוטל וחנה קרופ. השניים  נולדו וגדלו בעיירה וורקוביץ', בחבל ווהלין, אז בתחומי פולין, כיום בשטח אוקראינה, בין הערים רובנה ודובנו.  בילדותם חיו חיים מלאים בעיירה. מוטל היה בן למשפחה שסחרה בפירות והתפרנסה יפה. בחופשות היה מוטל עוזר לאביו בעסקים. הם  היו עוברים בכפרים הסמוכים, כך גם הכיר מוטל את רוב בעלי הבוסתנים, שאביו עמד אתם בקשרי מסחר. דבר זה עזר לו מאוד במאבק ההישרדות בתקופת השואה. חנה ומוטל הפכו לזוג לפני המלחמה. למשפחתה של חנה הייתה חנות נעליים בוורקוביץ'. בתקופה השואה נאלצו השניים לברוח ממקום למקום, ממתבן למתבן, משדה חיטה אחד למשנהו, מחורשה לחורשה.  הם ניצלו ממש בנס כאשר הוריהם נהרגו לעיניהם באחד הימים כשנפגשו בחורשה ולא נקטו מספיק אמצעי זהירות.  מוטל קרופ כתב ספר שלם על העיירה, על תקופת ההישרדות הארוכה  בשואה, על שירותו בצבא האדום, על הניתוק מחנה שהייתה עמו במסתור כל השנים, על הדרך הקשה שעשה כאשר חיפש את חנה בכל אירופה. הספר  "בין ייאוש לתקווה" יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון, בסדרה "לחיות! – עדויות הישרדות מהשואה". 

ציפי קרליץ לבית קרופ נולדה בס. מריה דה לאוקה - מחנה פליטים באיטליה, שם גידלו אותה הוריה עם כמה ילדים נוספים שנולדו במחנה. הזוג הגיע לארץ עם קום המדינה.   טלאור (טובה) סלע הבת הצעירה  נולדה בארץ.
 

הבנות החליטו להנציח את ההורים. מאוד מאוד חשוב להן כפי שהיה חשוב להוריהם שהסיפור שלהם לא יישכח.  שנים חנה ומוטל  אמרו לבנות, מי יזכור את הסיפור?  בעוד שנים רבות ישכחו שהייתה שואה כזו. חנה קרופ טענה כל הזמן שלא ניתן להבין את התקופה הזו. היא הייתה אומרת:  "אם נספר לא יאמינו לנו, כי איך אפשר להאמין".  

 

13 בספטמבר 1945 חנה כותבת מכתב בעברית
ממודנה שבאיטליה לאיטה ושלמה בחדרה ישראל
עם ברכת שנה טובה.

כיוון שהמשפחה תמיד ראתה בהנצחה גורם חשוב, יש הרבה מאוד חומר שנותר. התמונות שהשתמרו מן העיירה הן אוצר גדול, למרות כל הקשיים הצליחו השניים להציל תמונות מן העיירה. חלק מן התמונות אינן מזוהות אבל מנציחות חיים שלמים. חנה ומוטל מסרו עדות ל"יד ושם". האב מרדכי (מוטל) קרופ, למד צילום בצורה מקצועית במחנה המעבר באיטליה, ושם צילם תמונות מיוחדות של המקום, של משפחות שונות, ובעיקר של בתו התינוקת ציפי עם המשפחה.  בשנים הראשונות בארץ הוא הקים סטודיו לצילום, אך בסופו של דבר עבר לעבוד ב"שירות הבולאי" שם היה ממונה על ייצור הבולים שכולנו נהנינו מהם.

 

האתר כולל: סיפור חיים, עדויות, מפת מסלול חיים, פרטים על העיירה וורקוביץ',  הנסים בשואה,  התושייה והאומץ להמשיך לחיות בתקופה קשה ביותר.  על  החיים במחנות המעבר באיטליה, פרטים על הספר והערכות קוראים, מכתבים שנשלחו  לארץ לפני המלחמה ואחריה,  פרטים על מרדכי הצייר והבולאי, הנצחה, הספדים, מסעות שורשים לצ'כיה, וורקוביץ סנטה מריה דה לאוקה, וכמובן צילומים ותמונות מרשימות מכל תקופה. 

ציפי וטלאור (טובה), הבנות של מוטל וחנה קרופ בטוחות שמה שהחזיק את הוריהם בחיים בתקופת השואה וגם אחריה, עד מותם בגיל מופלג, הוא סיפור אהבתם זה לזה.   

סיפורם של חנה ומרדכי קרופ ז"ל

מאת: ציפי קרליץ ילידת סנטה מריה די לאוקה

הורי, חנה לבית שינביין ומרדכי קרופ, זכרם לברכה, נולדו בפולין, בפלך ווהלין באוקראינה, בעיירה וורקוביץ' לא הרחק מהעיר רובנו. 



חנה ומוטל  צעירים בוורקוביץ'




מוטל קרופ מימין עם  אחותו רחל ובת הדוד - איטה קרופ 
בשנת 1934 בוורקוביץ'

שניהם גדלו בבתים מבוססים, חונכו על ערכי היהדות והציונות, למדו לימודים כלליים בבית הספר הפולני בעיירה ועברית אצל מורים פרטיים. אבא למד בגימנסיה "תרבות" ברובנו. שניהם היו פעילים בתנועת "הנוער הציוני" וחלמו לעלות לארץ ישראל.

חנה שינביין  (שלישית משמאל)  עם חברים בעיירה וורקוביץ לפני המלחמה :  
בוזיה פינקל, יוסף כץ, איטה קרופ  ויעקב קורך.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 ובהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, סופח החלק של ווהלין לברית המועצות והוא נקרא אוקראינה המערבית. הורי, שהיו כבר חברים באותם ימים, ניצלו את האפשרות שניתנה לצעירים לשוב לספסל הלימודים והם למדו שוב בבית ספר תיכון ורכשו את השפה הרוסית על בוריה.

 

ב 22 ביוני 1941  הופצצה וורקוביץ' ע"י מטוסים גרמנים ותוך זמן קצר כיתרו כוחותיהם את האזור. הם שעטו לתוך העיירה על אופנועיהם, פשטו על בתי-היהודים, בזזו והרסו מכל הבא ליד, התעללו בזקני ובנכבדי העיירה ורצחו ללא רחמים. מדי יום ניחתו גזירות על היהודים. הם אולצו לעבוד בתיקון הכביש רובנה-דובנא, בהצרת פסי הרכבת ובעבודות קשות בשדה התעופה ברובנו. חודשים ארוכים של אימה ופחד, השפלות, רציחות, עינויים ועבודת פרך עברו על יהודי העיירה. לקראת חג הפסח של שנת 1942 נצטוו להצטופף בחלק קטן של העיירה ולסגור עצמם בתוך גטו.

לקראת החגים של שנת 1942 התחילו לשמוע על זוועות שהתרחשו בישובים סמוכים ונודע שהגרמנים אוספים את כל היהודים ויורים בהם לתוך בורות שהוכנו מראש.

לילה אחד, בחול המועד סוכות, שלחו הוריהם את רחל אחותו של אבי ואת סוניה אחותה של אמי, לביתו של איכר שהיה ידיד המשפחה, בכפר סמוך. למחרת, עם חשיכה, חמקו גם חנה ומרדכי מהגטו והלכו למכר שלהם, בכפר סמוך, בו חיו איכרים צ'כים.

ארבעה ימים אחרי שמחת תורה תש"ב נודע להם מפי האיכר בביתו שהו, כי כל היהודים הובלו מתוך הגטו אל בורות שנחפרו ביער בפאתי העיירה ונורו למוות. הם נאלצו לעזוב את המקום ולמצוא לעצמם מסתור מפני מבקשי נפשם.מאותו יום ידעו הורי שחייהם הפקר ודמם מותר ומי שימצא אותם לא יהסס להרגם בו במקום.   והם רצו לחיות.

18 חודשים ארוכים הסתתרו ביער, בשדה, בבורות באדמה, בתוך אלומות קש במתבנים, בעליות גג נסתרות, נתונים לחסדי איכרים צ'כים רחומים, חיים מנס לנס, שורדים בזכות חוסנו הגופני של אבא, תושייתו ואומץ ליבו ובעיקר בזכות אהבתם הגדולה שהפיחה בהם תקווה, כי יזכו להישאר בחיים.   הם שגדלו בבתים שלא חסר בהם מאומה, שהוריהם עטפו אותם בחום ובאהבה, היו כחיות נרדפות, רעבים, מלוכלכים, מפוחדים, קפואים מקור ואכולי כינים.  הם חלמו שאם יזכו להישאר בחיים יסתפקו בפת לחם, באור השמש ובהליכה חופשית ללא פחד ברחוב.

ב 8 בפברואר 1944 כבשו כוחות רוסים את האזור. מכל משפחתם רק הורי ורחל אחות אבי זכו להישאר בחיים.   ימים אחדים לאחר השחרור גויס אבי לצבא האדום ושירת בו במשך שנה וחצי. אמי ואחותו שנשארו ברובנו, הצטרפו ל"הבריחה" ויחד עם ניצולים נוספים, נדדו במשך חודשים ארוכים ברחבי אירופה. אבי ניצל את האפשרות שניתנה לחיילים שהיו אזרחי פולין לעבור לשרת בצבא הפולני וערק מהצבא האדום.   במשך שישה שבועות נסע מעיר לעיר ברחבי אירופה בחיפוש אחר חברתו ואחותו.

באורח פלא נודע לו שהן נמצאות במחנה עקורים במודנה בצפון איטליה ובערב יום הכיפורים של שנת 1945 הוא הגיע אל המחנה.    בחול המועד סוכות תש"ה נישאו הורי במחנה העקורים במודנה. אמנם אין עורכים חופות בחול המועד "כדי לא לערב שמחה בשמחה", אך מאחר ולא היו אלה ימים של שמחה לישראל, הם קיבלו היתר מיוחד מהרב. את הכתובה כתב אריה גלון, הארוס של רחל, אותו פגשה במהלך הנדודים באירופה.העדים החתומים על הכתובה הם שני ניצולים מוורקוביץ'. באותו יום הועברו כל דיירי המחנה בנסיעה ארוכה לדרום איטליה, עד שהגיעו  אל מחנה העקורים של אונר"א בסנטה מריה די לאוקה.

מוטל וחנה קרופ רחל  אחותו של מוטל ובעלה אריה גלון
במחנה העקורים סנטה מריה דה לאוקה שבאיטליה מחכים לעלות לארץ-ישראל

למרות השתייכותם ל"נוער הציוני" התגוררו הורי ב"קיבוץ עתיד", כדי להיות יחד עם רחל ואריה.  דודתי רחל ז"ל נישאה לאריה גלון יבדל"א במחנה בסנטה מריה די לאוקה בחודש שבט תש"ו. זמן קצר לאחר מכן הגיע תורם לעלות ארצה והם הפליגו באנייה "פלמ"ח", שנתפסה ע"י הבריטים ונוסעיה הובלו לקפריסין.  הם הגיעו לארץ רק בשנת 1947 . 

חתונת אריה ורחל גלון בסנטה מריה דד לאוקה 15.01.1946

 

בתקופת שהותם בלאוקה אבי עסק בצילום, עבד בעבודות מזדמנות ובעיקר היה עסוק בפעילות ב"קן הנוער הציוני" במחנה ובהכנות לעליה ארצה.  אימא למדה תפירה בקורס של אורט וסייעה בבישול לדיירי המחנה.

מוטל קרופ בקן הנוער הציוני במחנה הפליטים בסנטה מריה די לאוקה שבאיטליה שנת 1947

אני נולדתי בבית-החולים בסנטה מריה די לאוקה בכ"ז באב תש"ו 24 באוגוסט 1946.   אני נקראת צפורה על שם סבתי, אם אמי, שנרצחה ביער בוורקוביץ'.  בגיל חודשיים חליתי בדלקת ריאות וטופלתי בתרופה יקרת הערך באותם ימים פניצילין.  לאחר לידתי הייתה אימא חולה וחלשה מאוד. איימי הימים המרים שעברו והאובדן שחוותה השפיעו עליה קשות והיא נזקקה לעזרתה של נערה מלאוקה שטיפלה בי. 

 

במאי 1947 עברנו למחנה העקורים בפלאזֶה, ליד בַּארי .  בקיץ 1947 היינו אמורים להפליג לארץ על סיפון ה"אקסודוס". ההורים שלחו בדואר, אל קרוביהם בארץ, את מעט החפצים שהיו ברשותם. שלושה לילות המתינו בחוף הים של בארי כשאני וצרור בגדים להחלפה בזרועותיהם. ה"אקסודוס" לא הגיעה אל החוף ונשארנו במחנה העקורים בפלאזה, ממתינים בקוצר רוח להפלגה ארצה.

הבית שבו גרו חנה ומוטל קרופ עם ציפי  במשך שנה וחצי,  במחנה פָּאלֶזֶה שבאיטליה שנת 1947

 

יום אחד ביקרו ההורים בחדרם של חברים שעמדו להפליג ארצה. אני שיחקתי עם בנם שהיה קצת יותר מבוגר ממני. צעצועים לא היו לנו וגלגלנו קופסא של חלב משומר על הרצפה, כאילו הייתה כדור. לפתע הרים הילד את הקופסא והשליך אותה לעברי.  דם רב ניגר מהפצע שנפער במצחי ממש מעל הגבה השמאלית וכולם נבהלו מאוד. צלקת קטנה מאוד נשארה למזכרת.

הילדים בסנטה מריה דה לאוקה מחנה הפליטים של אונר"א  ציפי במרכז

שהייתם של הורי באיטליה נמשכה שלוש שנים.  בפרק זמן זה הם שמרו על קשר רצוף של מכתבים עם איטה ושלמה לין ז"ל שגרו בחדרה. איטה הייתה בת דודו של אבי והיא ובעלה הצליחו לעלות ארצה עם פרוץ המלחמה. המכתבים נכתבו ביידיש, חלקם בעברית ומתארים את חייהם באיטליה ובעיקר את כמיהתם להגיע כבר לארץ. 

בתחילת דצמבר 1948 עלינו על האנייה  "מדקס" שהייתה לא יותר מ"קליפת אגוז" כפי שאבי ז"ל נהג לומר.  600 נוסעים היו על האנייה, שהיטלטלה בים סוער במשך שבועיים ימים. רוב נוסעי האנייה ואבי כמובן, סבלו קשות ממחלת ים והיו תשושים וחלושים. במהלך השייט בין הגלים הגבוהים והגשם, גילו הנוסעים, כי חביות מי השתייה שהיו על האנייה נוקבו ומאות העולים נותרו ללא טיפת מים. התברר שרב החובל היה נאצי שקיווה להמית את הנוסעים – הניצולים.  הבחורים אסרו אותו בבטן האנייה, עגנו לחוף אחד האיים בלב ים והורידו מהאנייה חביות נפט, אותן שטפו היטב ומילאו במי נחל שזרם אל הים. המים בטעם נפט לא היו ראויים לשתייה והשתמשו בהם לרחצה בלבד.

 ב 13 לדצמבר 1948 לאחר מסע ימי מפרך הגיעו העולים לחיפה. המשאית בה נסענו הביאה אותנו אל מחנה העולים בשכונת ברנדיס בחדרה, בליל סערה. גשם כבד מאוד ירד, ממש מבול. אבא השאיר אותי ואת אימא באוהל, בו שיכנו אותנו, יחד עם משפחה נוספת ויצא לחפש את ביתם של איטה ושלמה. תוך זמן קצר הגיעו שניהם אל האוהל הרטוב והביאו גם אותנו אל ביתם החם. תמו הנדודים, היינו בבית בקרב בני משפחה אוהבים ודואגים.
רחל ואריה גרו בפתח תקווה בצריף עלוב ואנחנו עברנו לגור ביפו בחדר עם תקרה דולפת.


1949 חנה בפתח הבית ביפו

אחותי נולדה בשנת 1952 והיא נקראת טובה על שם סבתי, אם אבי שנרצחה בחורשה במחבוא בדומרובקה.


ציפי וטובה עם הילדים בשכונה ביפו

בשנת 1953 עברנו להתגורר בשכונת ביצרון ביד אליהו בתל אביב. בבית זה, בדירה קטנה וצנועה, גרו הורי עד יומם האחרון.

בין האחיות לבית קורך, מניה גרשטיין ויפה ברכמן, יושבים אחיהן הרשל קורך ורעייתו רחל

 בשנת 1984 פרש אבי לגמלאות, לאחר 35 שנים בהן עבד ב"שירות הבולאי". במשך שנים רבות היה הממונה על ייצור והפקת בולי ישראל. במשך שנתיים תמימות העלה על הכתב את זכר העיירה בה נולד, סיפר את הסיפור המופלא של מאבקו העיקש להישאר בחיים יחד עם אמי ועם אחותו, תיאר את ימי השירות בצבא האדום, ועריקתו ממנו ואת המסע בן 4,000 הק"מ שעשה, עד אשר מצא את אימא ואת רחל באיטליה.

ספרו "בין יאוש לתקווה" ראה אור בשנת 1992 בהוצאת משרד הביטחון בסדרה "לחיות עדות מהשואה" אותה ערך יורם טהר לב.

דודתי, רחל גלון ז"ל, חלתה במחלה קשה ונפטרה בשנת 1997 בגיל 75.

אבי, מרדכי קרופ, נפטר בגיל 92 באוגוסט 2011.  אימא, חנה קרופ נפטרה כעבור שלושה חודשים בדיוק, בנובמבר  2011  בגיל 90 .

הורי זכו לחיות יחד 66 שנים טובות ומאושרות, הם גידלו אותנו עטופות באהבה ובדאגה וזכו לראות 6 נכדים וחמשה נינים. 

חנה ומרדכי (מוטל) קרופ בבר המצווה של הנכד אייל בנה של טובה.

 

מפות מסלולי חיים

 

מפת הנדודים של מוטל קרופ, לאחר השרות בצבא האדום, בחיפושיו אחר חנה חברתו ורחל אחותו. על פי שמועות בדרך, הוא עבר במדינות שונות, אליהן חשב שהגיעה - עד הגעתו למודנה באיטליה, שם ידע כבר שהיא מחכה לו. התרשים מופיע על כריכת ספרו של מרדכי קרופ  "בין ייאוש לתקווה".  
 



אזור וורקוביץ' ואוזירן  במחוז ווהלין  על כביש רובנה דובנה   - כיום באוקראינה  בכביש  קייב  - לבוב.
במרכז המפה  וורקוביץ' עיירת הולדתם של  מוטל וחנה קרופ.  באזור זה בין הכפרים הללו  נדדו בתקופת ההישרדות בשואה, כאן עברו ממשק למשק, ממתבן למתבן, משדה חיטה  לשדה חיטה, ממסתור למסתור, מחורשה לחורשה,  כמו חיות ניצודות חיפשו להם מקום מפלט במשך  תקופה ממושכת.  מתוך ספרו של מרדכי קרופ "בין ייאוש לתקווה".


 

"אני בורח ואת באה אתי"

עדותה של חנה קרופ לבית שינביין

בית שינביין בוורקוביץ'

נולדתי בוורקוביץ בשנת 1920  להורי מנחם וצפורה (פייגע) שיינביין. אחיותיי מלכה ושרה (סוניה) היו צעירות ממני. אבי התייתם מהוריו כשהיה בן תשע.  אביו נפטר בגיל שלושים ושתיים, לאחר שחלה בדלקת  ריאות, כשיצא בליל כפור לרדוף אחרי גנבים שפרצו למחסן העורות בהם סחר.  אמו נפטרה חודשיים לאחר מות אביו.  מנחם אבי, אחותו רחל בת השבע ואחיו זלמן בן החמש גדלו בבית דודתם.


ההורים של חנה  פייגה (צפורה) ומנחם שינביין ביום חתונתם

אבי נשא לאישה את צפורה לבית שינביין, שהייתה בת דודתו.  לא הכרתי את סבתי. גם את סבי שמעון, אביה של אמי שגר בעיר רחוקה לא הכרתי. אמי הייתה נוסעת לפעמים לבקר אותו.  אחותה של אימא נפטרה בגיל צעיר.

סבא של חנה שמעון אבי האם פייגה

גרנו בבית גדול שהיה מחולק לשתי דירות. בדירה הצמודה אלינו גרה רחל, אחותו של אבא עם  משפחתה. בין המטבחים של שתי הדירות הפרידה דלת, דרכה יכולנו לעבור אל בית הדודה.   זלמן אחיו של אבא עלה לארץ ישראל בגיל צעיר והקים כאן משפחה.

אביה של חנה יושב במרכז
 משמאלו רחל האחות ועומד מימינו זלמן
האח שעלה לישראל הדוד של חנה

 

החיים בעיירה וורקוביץ'

וורקוביץ הייתה עיירה של אלף ושלוש מאות משפחות. לרובן היו חנויות בהן מכרו כל מיני דברי מכולת, גלנטריה וכדומה. היו משפחות שהיו להן בוסתנים אותם חכרו מהגויים והם סחרו בפירות אותם קטפו האיכרים.

חנה שינביין עם אחותה מלכה, רחל אחותו של מוטל והחברה  הקרובה בוז'יה נערות בוורקוביץ'

לאבי הייתה חנות נעליים ומצבנו הכלכלי היה סביר. לא חסר לנו מאומה וההורים נהגו לעזור לנזקקים.   בקיץ, אימא, שסבלה מראומטיזם, הייתה נוסעת לחופשה. פעם אחת ההורים שלחו אותי לבדי  למקום הבראה.

בעיירה היו תנועות כמו בית"ר, שהייתה תנועה גדולה, "הנוער הציוני" ו"הציונים הכלליים".   אבא שלי היה ראש "הציונים הכלליים" בעיירה. לא כל כך התעניינתי בכך אבל ידעתי שאבא  עסוק בעניינים של התנועה. הוא היה ציוני ובעצם כל משפחתנו הייתה ציונית.

בית דתי

ביתנו היה כמובן בית דתי. כמעט כולם בעיירה היו דתיים, כולם היו הולכים לבית כנסת בבוקר  ובערב ובשבת בוודאי, גם הילדים הלכו.  ביום שישי אימא הייתה עסוקה במטבח, מכינה מאכלים שונים, אופה ומטגנת לביבות מסוגים שונים, מתפוחי אדמה מגורדים, מתפוחי אדמה מבושלים וגם מקמח מיוחד ממנו גם  היו אופים.

לאימא לא הייתה שום עזרה בבית מלבד אישה מהכפר שהייתה באה לעזור לה בכביסה.  אימא הייתה משכימה לקום ועושה את עבודות הבית לבד. היא פינקה אותנו מאוד ולא הרשתה  לנו לעבוד קשה בבית. גם כשרציתי לעזור בשטיפת הרצפה למשל, אימא לא הרשתה לי.  היא תמיד הייתה אומרת: "בחורה לא צריכה שום דבר לעשות".

בערב שבת אבא היה הולך לבית כנסת, כשהיה חוזר וכולנו ליד השולחן, היה שר זמירות ואחר-כך עשה קידוש. למדנו בבית הספר היסודי הפולני בוורקוביץ ובמקביל, דאגו ההורים שנקבל חינוך יהודי.

כיתת בית הספר בוורקוביץ' .  מסומנת בעיגול סוניה אחותה של חנה. יושבת לידה עם יד על העין טניה גולדנברג - כיום ברנשטיין  במעיל הלבן הארוך חנה אחותה של בוז'יה, לידה חנהל'ה טרויב -היום גולדנברג  בקצה הימני עם הידיים בכיסים מוטל ברנשטיין שהתחתן מאוחר יותר עם טניה שמופיעה בתמונה.  

 

למדתי עברית עם מורה פרטי

מורה פרטי (מאיר גלמן ז"ל) היה בא אלינו הביתה והוא לימד אותנו עברית, תנ"ך וספרות.  בבית דיברו יידיש ופולנית למדתי בבית ספר.  בבית היו ספרי קודש. אבל לא היו ספרים בפולנית.   קראתי ספרים בעברית אותם הייתי מחליפה בספרייה בבית"ר, במקום בו התאספנו. הייתה שם ספרייה גדולה, ואני קראתי עברית.


קן בית"ר בוורקוביץ'   1939

שלושה עיתונים היו מגיעים הביתה ואבא שלי היה קורא את שלושתם: "היינט", "מומנט" ו"בדרך".  תיאטרון לא היה בעיירה. אבל פעם בשנה היה מגיע תיאטרון ויכולנו לראות הצגה.

חנה שינביין עם חברות במדי בית הספר 1935

 

פעם אחת ארגנו ב"נוער הציוני" הצגה.  בערב, כשאנשים כבר ישבו באולם וכמעט יצאנו לבמה הגיעו פתאום, אני לא יודעת מאיפה, חיילים פולנים שבדיוק נכנסו לעיירה שלנו. הם נכנסו לאולם והתחילו לצעוק "יהודים". כולם ברחו, ולא הספקנו להעלות את ההצגה.

לפני המלחמה

לפני המלחמה, לפני 39 לא הרגשתי אנטישמיות. לא הייתי כל כך בקשר עם גויים ולא הייתי מודעת לכך.  הייתי חברה ב"נוער הציוני". אבא שלי שהיה ראש "הציונים הכלליים",  ארגן את ה"נוער הציוני" בעיירה.

חנה הצעירה בוורקוביץ' לפני המלחמה

לפני המלחמה, היינו מתאספים וכל מי שיכול, היה מרצה. לפעמים עשו איזו מסיבה קטנה.  בסך הכול לא היו לנו פעילויות כל כך מיוחדות. אבל אני מאוד אהבתי ללכת לתנועה. היינו רוקדים הורה, והיה שמח.   נהגתי לקרוא ספרים לפני השינה. ערב אחד שכבתי במיטה וקראתי. אימא ישבה וקראה עיתון. פתאום שמעתי אותה בוכה. מיהרתי אליה ושאלתי "למה את בוכה, מה קרה?", ואמא אמרה "מה את יודעת, בגרמניה מגרשים את היהודים...", אמרתי: "אז למה את בוכה?", והיא ענתה לי "מה זאת אומרת, מגרשים את היהודים שלנו ומה יהיה אתם".

הצגה בוורקוביץ' בתמונה מסומנות חנה ובוז'יה חברתה הטובה.
חנה שנייה משמאל יושבת למטה בוז'יה ראשונה מימין למטה

 

ב-1935 ההורים שלי יכלו לעלות לארץ

בשנת 1935 יכלו ההורים והאחיות שלי לקבל סרטיפיקט משפחתי כדי לעלות לארץ ישראל.  אבל עבורי, שהייתי קצת יותר מבוגרת, לא הסכימו לתת סרטיפיקט. ההורים לא הסכימו בשום אופן לנסוע ולהשאיר אותי לבד.  הם נספו ואני נשארתי בחיים. אחרי שסיימתי את בית הספר היסודי נשארתי לעזור לאבא ולאימא בחנות הנעליים.


ילדי בית-הספר העברי  בוורקוביץ בשנות השלושים  בשורה האמצעית שלישי משמאל יושב מרדכי קרופ.

 

 הרוסים באים

בספטמבר 1939 פרצה המלחמה ובהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, וורקוביץ עברה לידי רוסיה. באותו זמן עבדתי עם ההורים בחנות ושתי אחיותיי שלמדו ברובנה, חזרו הביתה. פחדתי מאוד מהרוסים.  עם כניסתם הם הורו לפתוח את כל החנויות. כשנכנסו לחנות שלנו לקחו מה שבא ליד, נעל ימנית, נעל שמאלית, מה שהיה. היה לנו מרתף, שהיו בו נעליים חדשות שיצאו מהאופנה לפני שנים, הם בזזו את הכול. תוך שלושה ימים הכול נעלם. הדבר  כאב לי מאוד.

עשרים שנה של עבודה של אבא שלי ירדו לטמיון.

אבא שלי שהיה הכול יכול, היה הולך אל משפחה שהיה להם רדיו בבית כדי לשמוע מה קורה, כל פעם היה מנסה להרגיע אותי "תראי, יהיה טוב, העולם ידע ויעזרו לנו, ותראי שיהיה טוב". אני בכיתי, פחדתי מאוד.  לא יכולתי להירגע ולהפסיק לבכות. הייתי חולה כמה חודשים.  הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות.

בבית הספר העממי הכרתי את מרדכי וכשהגיעו הרוסים היינו חברים כבר יותר משנה. כעבור כמה זמן נוכחנו שהחיים תחת שלטון הרוסים אינם כה רעים. למרות שהיו משפחות אותם שלחו  לסיביר.

מוטל הצעיר בוורקוביץ

אבל אנחנו לא היינו מיועדים לגירוש משום שמהלילה הראשון כל הגויים "היותר תרבותיים" שמאוד אהבו את אבא שלי, הודיעו לרוסים שאין לגרש אותנו מהבית ולא לשלוח אותנו לשום מקום. תודות להם נשארנו בבית. אחר-כך  התברר שאלה שנשלחו לסיביר ניצלו מהגרמנים ונשארו בחיים.
כדי להתקיים ולא להיחשב "עשיר", אבא עסק במכירת עצמות. אין לי מושג איזה מקצוע זה.  הוא היה נוסע לעיר גדולה ומביא עצמות של בהמות ומישהו היה בא ולוקח אותן.


כתה רב גילית בוורקוביץ'
מסומנים:  למטה משמאל בוז'ה,  במרכז חנה קרופ לבית  שינביין  למעלה משמאל: מוטל קרופ.

 פליטים מאזור הכיבוש הגרמני

התחילו להגיע אלינו פליטים מפולניה מאזור הכיבוש הגרמני ומסיפוריהם היה ברור לנו שעדיף  לחיות תחת השלטון הרוסי מאשר תחת השלטון הגרמני.  היו פליטים שגרו אצלנו בבית. כל משפחה השתדלה לעזור לפליטים שהגיעו.   הפליטים מאוד פחדו. בוקר אחד קמנו וראינו שהם אינם. לא נשאר מהם אף אחד בעיירה. התברר, שבלילה באו ולקחו את כולם ושלחו אותם לרוסיה, לסיביר כנראה.  יכול להיות, שבזה הצילו את חייהם. למרות שהיה שם קשה והם סבלו רעב.

חזרנו ללמודים בתקופת שלטון הרוסים

הרוסים פתחו בית ספר. אני ואחיותיי, מרדכי וכל בני הנוער  חזרנו שוב ללימודים.  אימא שלי הייתה אומרת "נו, עכשיו כשאתן צריכות כבר להתחתן אני שוב מכינה לכן סנדוויצ'ים לבית הספר". שנה וחצי למדתי שם רוסית, אוקראינית, פיזיקה, מתימטיקה.

יוני 1941 הגרמנים נכנסים לעיירה

פלישת הגרמנים ביוני 1941 הייתה מפתיעה מאוד. יום אחד שמענו שהגרמנים באים. חשבנו שיעבור כמה זמן עד שיגיעו, אבל פתאום הם היו בעיירה. הרוסים ברחו וגם כמה יהודים הצליחו לברוח עם הצבא שנסוג.  כבר ביום הראשון לכניסתם החלו הגרמנים להרוג יהודים כשהאוקראינים מהכפרים עוזרים להם.

האוקראינים  אמרו לגרמנים , מי היה עשיר, מי היה עני ומי היה קומוניסט. הגרמנים חיפשו קודם כל  קומוניסטים. הם הגיעו לכל אחד שהאוקראינים הלשינו עליו והרגו אותו.

הגרמנים רוצים מגפיים  ואנחנו בצרות גדולות

ערב אחד דפקו אצלנו בדלת. נכנסו חמישה חיילים גרמנים, צעירים ויפים, ואוקראיני אחד, ילד בן שלוש עשרה או משהו כזה ואמרו: "יהודים, הייתה לכם חנות נעליים ואנחנו רוצים חמשה זוגות  מגפיים".   מגפיים היו מאוד יקרות ואצלנו בחנות לא היו מגפיים למכירה. רק למי שהזמין היו מביאים  מגפיים במיוחד . אבא אמר להם: "אין לי מגפיים, אני יכול לתת לכם את המגפיים שלי".

"אם כך",  אמרו, "נערוך חיפוש בבית".

אצלנו לא היו מקלט או משהו כזה, לא היה מקרר-פריז'ידר ולא היה איפה להחזיק את דברי  האוכל שלא יתקלקלו. היה לנו בחדר אחד בור,  ובבור הזה היו מדפים מאדמה, ושם היינו שמים  את השמנת, את החלב, זה היה המקרר שלנו.

הם מצאו את הבור  הזה, ואמרו "בואו נרד למטה". הם ירדו, חיפשו, לא מצאו שום דבר, עלו למעלה והמשיכו בשלהם: "אתם חייבים לתת לנו מגפיים" ולא הועילו כל טענותינו שפשוט  "אין לנו מגפיים".

הם פתחו את הדלת שחיברה את המטבח שלנו עם המטבח של רחל, אחותו של אבא ונכנסו  למטבח שלה. בעלה של הדודה היה ברוסיה, שם הוא עבד, אבל היו אתה בבית שכנים, שגרו  אצלם, והיו גם איזה בחור ואימא שלו. הוא אסף את כולנו במטבח שלא היה כל כך גדול והיה מאוד צפוף לכל כך הרבה אנשים.

הגרמנים התיישבו על כסאות ואמרו לי: "או שאת מביאה לנו חמשה זוגות מגפיים או שאנחנו הורגים את אימא שלך". נבהלתי מאוד, התחלתי לבכות ולהתחנן לפניהם "לו היה לנו, היינו נותנים לכם, אבל אין לנו".

אימא שלי הייתה מאוד יפה.  באותו ערב אימא הייתה עטופה בשאל לבן והייתה יפה במיוחד.  היא ישבה, ככה מסכנה, עטופה בשאל הלבן והסתכלה עליהם.  

פייגה - צפורה שינביין  אמה של חנה

אבא עמד בצד יחד עם כולם ואני עמדתי ליד דלת ממנה אפשר היה לצאת החוצה.  רגע אחד כשלא הסתכלו אלי, רצתי החוצה.  כשפתחתי את הדלת נשמעה צעקה "האלט!" וצעקות באוקראינית.

בחוץ, מסביב לבית, עמדו חיילים גרמנים. לא הייתה לי ברירה, חזרתי פנימה.  

לחיילים הגרמנים אסור היה להיכנס לבתים שלנו, לא כדי להגן עלינו, אלא מחשש שמישהו יפגע בהם. ברגע שהחמישה שמעו את הקריאה: "האלט!" הם קמו והלכו.

נבהלתי מאוד מן המפגש עם הגרמנים ולא יצאתי מן הבית

התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש, אימא כל כך יפה, יושבת מסכנה, ככה עם השאל הלבן הזה וכולם מסביב ואני היחידה, קפצתי ורצתי. חשבתי, שאני ארוץ למקום היכן שנמצאים אוקראינים, לא רחוק מהבית שלנו, חשבתי ששם אמצא מישהו, שיעזור לנו .

למרות שלא קרה כלום, הם הפחידו אותנו מאוד וזמן רב לא יכולתי להירגע. אני פשוט לא יצאתי מהבית, השתדלתי, לא לראות את הגרמנים וימים רבים נשארתי סגורה בבית.  כל יום היו צרות חדשות. קודם כל היינו כמובן צריכים לענוד טלאי צהוב על הבגד.

אבא שלי  ועוד כמה אנשים מתמנים ע"י האוקראינים להיות אחראים  על היהודים

האוקראינים קראו לאבא שלי ולעוד חמישה שישה אנשים מכובדים והודיעו להם: "אתם תהיו אחראים ומה שאנחנו נצטרך נפנה אליכם, ואתם תעשו, מה שאנחנו נגיד לכם"... ככה הם פשוט הכריחו אותם להיות יודנראט ולספק לגרמנים את דרישותיהם.

יום אחד הם רצו שיתנו להם זהב. הם שמו באמצע העיר שולחן וכל אחד הביא, מה שהיה לו להביא. נאלצנו למסור את טבעות הזהב שהיו לנו, הורדתי את עגילי הזהב שלי ונתתי אותם. נשארו לי רק חורים בתנוכי האוזניים. יום אחד הם דרשו בגדים טובים במיוחד מעילים עם פרווה. יום אחד דרשו שנביא להם פסנתרים. בכל העיירה היה פסנתר אחד אצל הרופא שלנו שאותו הם הרגו  בין הראשונים. לילה אחד הם באו ודרשו בחורות, בשביל החיילים. נו, אבא שלי ייתן בנות שלנו? מרדכי הציע לבקש אצל הפולניות. ובאמת כמה פולניות הסכימו תמורת תשלום כמובן ללכת עם החיילים, וזהו, לא שלחו יהודיות.

אבא שלי היה איש טוב רק עזר לאנשים

למילה יודנראט יש כביכול קונוטציה שלילית, אבל אבא שלי היה בן אדם טוב, הוא רק חיפש איך לעזור לאחרים. יום אחד סיפר לנו שבאה אליו אישה אחת, שסיפרה שהיא מלבוב. שם המשפחה שלה היה  רפפורט. זאת הייתה פירמה ידועה בפולניה. בלודז' הם יצרו את כל הבדים לתפירת חליפות לגברים. הם היו פירמה גדולה מאוד כמו "בגיר" או משהו כזה. אני זוכרת את האישה הזאת מאוד נחמדה ולבושה בבגדים טובים. היא ביקשה מאבא לעזור לה להגיע ללודז' כי   חייל גרמני אחד אמר לה "תחכי, עוד כמה ימים יוצא מכאן משלוח עם סחורה ואני אשתדל לשלוח אותך". והיא הייתה צריכה להגיע למקום שקבע לה. לא אשכח את הלילה הזה, כשאבא הלך להביא אותה לשם. עד שהוא חזר, חשבתי שהרגו אותו בדרך. בהליכה הזאת, הוא סיכן את החיים שלו על כל צעד ושעל, והאישה הזאת אמרה לו: "אם אני אשאר בחיים, אתה לא תצטער על מה שעשית בשבילי", כך הוא סיפר לנו. כשבאתי ארצה, הייתי עדיין נאיבית, התחלתי לחפש את האישה, אבל התברר שיש הרבה  משפחות רפפורט בארץ.

המצב הולך ומחריף, הם יכולים לעשות לנו כל דבר ואין לנו יכולת להתנגד.

בעיירה היו שני רופאים, אחד יהודי ואחד רוסי, אחר כך הגיע פליט שהיה רופא. למשפחה של מרדכי, בנוסף לעסק של הפירות היו גם שדות, קצת רחוק מהעיירה. ביום שישי אחד מרדכי ואני ועוד כמה בנות מהמשפחה יצאנו לשדות כדי  לא להיות בעיירה, רצינו, שמה שלא יהיה, שלא נהיה שם. באמצע הדרך תפסו אותנו הגרמנים ואמרו לנו להיכנס לחצר של בית  הפריץ העשיר. לבנים אמרו, לחפור בור, ולבנות הם הביאו כביסה כדי שנכבס להם. הייתה שמש יוקדת כזאת וככה עמדנו כל היום וכיבסנו עם הידיים... והיינו בטוחים שעומדים להרוג אותנו. הגרמנים תפסו את הרופא היהודי, העלו אותו על קומביין, העמידו אותו עם הידיים למעלה. זה היה בדיוק מול המקום שעמדנו וכיבסנו את הכביסה המלוכלכת שלהם. היה בלתי אפשרי להסתכל על העינוי הזה.  אצלנו הרופא היה אלוקים. הוא היה חבר של אבא שלי, היינו מיודדים, היינו מבקרים אצלם והם אצלנו.

השתדלתי, לא להסתכל, הרגשתי שלא אחזיק מעמד מול ההתעללות הזאת. בכל פעם שהוא הוריד את הידיים, כי כמה זמן אפשר להחזיק אותן ככה למעלה, הם צעקו: "תרים". אחר כך הם הביאו שני בקבוקים ונתנו לו להחזיק בכל יד בקבוק למעלה. כשנמאס להם מההתעללות הם לקחו אותו ליער הסמוך והרגו אותו. בלילה הרשו לאבא ולעוד מישהו מהגברים ללכת ליער ולקבור אותו. היה חושך, יום שישי בערב, אבא הלך, נשמתנו פרחה עד שחזר.

איך משיגים אוכל?  והסיפור על הגרמני הטוב

מובן שלא יכלו להתפלל בבית הכנסת ואבא התפלל בבית. שום פרנסה לא הייתה והמזון היה  רק בצמצום. בזמן הרוסים הצלחנו להחביא בעליית הגג כמה זוגות נעליים. אבא היה מוציא מדי פעם זוג ומחליף אותם תמורת לחם. בין הגרמנים היו גם קומוניסטים. אחד מהם, מבוגר יותר, התיידד עם אבא, והוא היה מספר לנו  על הנעשה בגרמניה. יום אחד לפנות בוקר, היה עדיין חושך, שמעתי דפיקה קלה בדלת. אני ישנתי מול הדלת. קמתי ופתחתי אותה. זה היה הגרמני הזה, המבוגר, הכרתי אותו לפי הזקן .  הוא זרק ליד הדלת שק עם עשרים – שלושים כיכרות לחם. כך, אני זוכרת, הוא בא כמה פעמים וזרק שק עם לחם. את הלחם הזה, אבא היה לוקח ליודנראט, והם חילקו את הכיכרות בין האנשים. הגרמני הזה, החייל הגרמני הזה, היה קומוניסט והוא פשוט עזר לאבא, לא באופן אישי, אלא בתור נציג היהודים. 

עוברים לגטו

יום אחד יצאה פקודה, שעלינו לעבור באופן מידי לגטו. לא בנו גטו, אלא נאלצנו לעזוב את בתינו ולעבור לגור בחלק הקטן יותר של העיירה. כשעזבנו את ביתנו לא הבנו מה עומד לקרות  ולא חשבנו אם נחזור לכאן או לא.   אחר כך גיליתי שאת הבית שלנו הפכו למתפרה. עברנו לבית של ההורים של מרדכי. היה להם בית גדול ולא רק המשפחה שלנו עברה לביתם, היו  שם  עוד שתי משפחות.  היה צפוף מאוד. כולם הסתובבו בבית מחדר לחדר, מדברים, מפוחדים. לא יודעים מה לעשות.    היינו ביחד כל המשפחה בחדר אחד, המשפחה של מרדכי בחדר אחר ושתי המשפחות האחרות  הסתובבו בסלון...

חיים בגטו ויוצאים לעבודות כפייה

אחת הדרישות הייתה לשלוח אנשים לעבודה. אנשים עבדו בכביש והיודנראט ארגן ההחלפה  ביניהם: יום אחד קבוצה אחת של עובדים ולמחרת קבוצה אחרת. בעיירה לא היה כביש, הייתה דרך עפר שהפרידה בין שני חלקי העיירה והם סללו שם כביש. אחיותיי ואני עבדנו יחד עם כולם בסלילת הכביש. סללו כביש באמצע העיירה, עם הידיים שלנו.  בבוקר הינו יוצאים וחוזרים בערב. אנשי היודנראט הם שקבעו מי יוצא לעבודה, הם גם קבעו את סדר התחלופה. כך יצא שלא עבדנו כל יום, אלא שלוש פעמים בשבוע.

מאיזשהו מקום היודנראט לקח לחם והיו מחלקים בין האנשים. אולי אותו גרמני מבוגר המשיך להביא לאבא לחם ואותו חילקו בין העובדים.  אנשים הלכו לעבודת הכפייה בלא התנגדות, לא שאלו שאלות, כולם ידעו שזה היה גורל.  בזמן עבודת הכפייה הגרמנים שמרו עלינו ודרשו שנעבוד מהר ובמרץ. במהלך העבודה היו מכות וצעקות  "תעשה את זה יותר מהר, תעשה יותר מהר, תעשי ככה, תעשי ככה". פעם השומר הכה את מרדכי על הגב עם אלה. לא היה רעב בגטו, אנשים השתדלו שלכל אחד יהיה משהו לאכול.  בינתיים נעשה עוד יותר צפוף בגטו, כי הגיעו אלינו גם כל היהודים מאוזיראן, שגורשו מבתיהם.

מלבד  סלילת הכביש העבידו אותנו גם בשדה תעופה שהיה בסביבה. את הבנות הכריחו לכבס להם. אני הייתי הכי מבוגרת והייתי מבשלת לכולם.  הייתה שם משפחה צ'כית והאישה נתנה לי איזה סיר וכל מיני ירקות והכנתי מרק לעובדים. כשהיינו בגטו לא היה לנו קשר עם השכנים הגויים. הם פחדו, כל אחד שמר על המשפחה שלו ועל החיים שלו.

אווירה קשה בבית והכנות לרע מכל – מכינים תעודות מזויפות לכל אפשרות.

האווירה בבית הייתה מאוד קשה. כמעט ולא דיברו אחד עם השני, כל אחד היה מפוחד, כל אחד שמר בלבו את מה שחש. זה היה מאוד משונה, אפילו כשיצאנו, אנחנו הצעירים.  החברה הצעירים כל הזמן רק חיפשו היכן אפשר לקנות נשק, כולם חיפשו נשק.  למרדכי יש ידיים של זהב והוא ממציא כל מיני המצאות. הוא וחבריו החליטו להכין  תעודות מזויפות למקרה הצורך. פעם אחת עבר באזור חייל הונגרי, חולה. איכשהו נדברו אתו והכניסו  אותו לגטו, לקחו את תעודת הזהות שלו, כדי ללמוד כיצד להכין את התעודות. בעצם הם הקימו ככה בשקט קבוצה מחתרתית, הכינו תעודות, צילומים וחותמות. את הכול עשו בשקט כדי שהמבוגרים, לא ידעו, כי כולם פחדו.  המחשבה הייתה שאם יוכלו לברוח יהיו להם תעודות איתם.

הכנת המסתור  לעת צרה והטמנת ציוד בבוידם

מרדכי הכין מסתור במרתף הבית והכין בו מזון ומים לעשרה ימים, למקרה שנאלץ להסתתר.  בבוידם של הבית, שהיה מוסווה ולא ידעו על קיומו, הוא הסתיר בתוך יריעת ברזנט בגדי חורף  חמים, מעילים ומגפים.

לילה אחד, כרינו בור עמוק ליד אחד מעמודי הבית וטמנו בתוכו קומקום נחושת גדול. בתוך  הקומקום היו כלי כסף אחדים: גביעי יין לקידוש, כוס של אליהו הנביא, שעון כיס גדול של אבא, קופסת הסיגריות שלו וכמה מטבעות אותם הצלחנו להסתיר ולא למסור לגרמנים. קיווינו שיום אחד נזכה להשתמש שוב בכלים שלנו.  אחרי המלחמה חזרתי למקום ובעזרת חייל רוסי שהשתמש במגלה מוקשים מצאנו את הקומקום. בכלי הכסף שהיו טמונים בקומקום הנחושת בתוך האדמה אנו מקדשים על היין בכל יום שישי ובסדר פסח הגביע של אליהו הנביא ניצב במרכז השולחן. את שעון הכיס של אבא ואת קופסת הסיגריות שלו אני שומרת במגירה ליד המיטה שלי.

מה ידענו ומה לא ידענו

ידענו שכל יהודי פולין נרדפים ע"י הנאצים. פליטים שהגיעו סיפרו לנו על גטו ורשה ועל גטו לודז', אבל לא ידענו כלל על מחנות הריכוז ועל המשרפות. על כך שמענו רק מאוחר יותר, בדרך לארץ ישראל.

מי שאומר "הלכו כצאן לטבח" אינו יודע מה הוא שח.

מי שלא היה שם לא מסוגל להבין את המציאות בתוכה היינו.

לקראת החגים של שנת 1942 התחלנו לשמוע שמסביב קורים דברים נוראים. שמענו שהרגו את  היהודים ברובנו, בדובנו ובכל הסביבה. שמענו שהם אוספים את כל האנשים ויורים בהם לתוך בורות מוכנים.  בארץ הייתה לי חברה שספרה לי איך הכדורים לא פגעו בה ובאחיה הקטן והם נפלו חיים לתוך הבור. בלילה הם זחלו מחוץ לקבר הזה והצליחו להינצל.

מתכננים בריחה.  באחותי מלכה  ירו ברחוב בוורקוביץ  -  כך נודע לי מאוחר יותר

ערב אחד בחול המועד סוכות מרדכי אמר לי "אני בורח ואת הולכת איתי".  אחותי הצעירה סוניה ורחל אחותו של מרדכי יצאו מהגטו והלכו יחד לאחד הצ'כים שעבד עם אבא שלהם.  אחר כך נודע לי שאחותי מלכה ברחה יחד עם חנהל'ה, בת דודה שלנו ועם אימא שלה ואחיה הקטן.  עם השלג הראשון גילו אותם ולקחו אותה למשטרה. היא הכירה את המיליציה הזאת, האוקראינית, והיא הייתה שם כמה ימים. אני מתארת לי שהם לא ריחמו עליה.

מלכה אחותה של חנה 

היא הייתה מאוד יפה, בלונדינית עם צמות ארוכות. יום אחד הם החליטו, שהיא תלך. הם לא הרגו אותה. סיפרו לי שאחד מהם אמר לה: "תלכי, תמצאי לך מקום, זה המזל שלך", והיא יצאה משם.  באותו רגע הגיע אוקראיני אחד ואמר: "מה זה, אתה משחק איתה?" וירה בה והרג אותה שם  על המדרכה ברחוב בוורקוביץ.

מרדכי  מצא עבודה אצל סטניו זומר אחד מהצ'כים בכפר דומברובקה

אני לא זוכרת אפילו אם אמרתי "שלום" להורים, או לא אמרתי, הלכתי אתו.  לילה אחד, לפני שמחת תורה, חמקנו מהגטו והלכנו לכפר הסמוך דומרובקה בו חיו איכרים צ'כים.

אחד מהם, סטניו זומר עבר כמה ימים קודם ליד הגטו. הוא הכיר את מרדכי והם החליפו ביניהם כמה משפטים. סטניו שאל את מרדכי "אולי אתה יודע מי מעוניין לעבוד? אני צריך כמה אנשים לעבודה".   ומרדכי אמר לו "אני מוכן לבוא".  למרות שלא היינו נשואים הוא שאל: "אני יכול גם להביא את האישה שלי?" סטניו הסכים. ככה מרדכי הכין את בריחתנו ורק אחר כך הודיע לי שבורחים.

הגענו אליהם בלילה. בבוקר מרדכי עזר לסטניו בשדה ואני עזרתי לאשתו לבשל במטבח. "שכנעתי" אותה שכדי שהבשר יהיה יותר טעים כדאי להמליח אותו לפני הבישול. ככה לפחות הבשר שאכלנו היה קצת "כשר".

סטניו ואשתו נוסעים לרופא בוורקוביץ' וחוזרים עם בשורות איומות

היינו שם רק ימים ספורים. זה היה ארבעה ימים אחרי שמחת תורה כשאשתו של סטניו חלתה  והם נסעו אל הרופא בוורקוביץ. הוא חזר וסיפר מה ששמעו: "הרגו את כולם" ואמר לנו: "אני מצטער מאוד, כולם ראו אתכם אצלי, יחפשו אתכם, אתם חייבים לעזוב".  שמענו את דבריו בכאב גדול. בכינו כל היום.  הבנו שאנחנו ברחנו ברגע האחרון וכל מי שנשאר בגטו נרצח.

מעתה הפכנו לנרדפים, כל מי שימצא אותנו יוכל להרוג אותנו, אנחנו עוברים ממתבן למתבן.

עזבנו את המקום ויצאנו בלי לדעת לאן נלך.  ידענו שמעתה אנחנו נרדפים ואם ניתפש יהרגו גם אותנו. מרדכי הכיר את כל הכפריים. הם הכירו אותו ואת אביו ומאוד העריכו אותם. לא הלכנו אליהם  הביתה. בלילה היינו נכנסים לתוך מתבן שם היו מחזיקים את התבואה. בתוך התבואה עשינו חור, ושם ישבנו, ישנו. בערב מרדכי היה יוצא לחפש לחם. בכל מקום אליו הגיע ואמר: "אני הבן של אברום", היו נותנים לו לחם או איזה דבר מאכל. ערב אחד מרדכי הגיע לאחד הצ'כים, שגם הוא קיבל אותו יפה מאוד, הזמין אותו הביתה ונתן לו ארוחת ערב. הוא הפציר בו שיישאר ללון אבל מרדכי אמר לו : "תראה, אשתי נמצאת בשדה ". אשתו מיד הכינה שקית עם אוכל בשבילי והוא אמר: "לך, תביא את האישה, תכנסו למתבן שלי", מרדכי ביקש ממנו שלא יסגור את השער כי הוא צריך לצאת לחפש אוכל. והצ'כי ענה לו: "אל תדאג לזה, האישה שלי כבר תביא לכם אוכל". ובאמת כל הזמן שהסתתרנו במתבן שלהם, האישה הייתה מביאה לנו סל מלא עם אוכל מכל טוב. אבל היינו שם רק כמה ימים, כי לא רצינו להכביד עליהם.  היה מסוכן להישאר זמן רב באותו מקום. היה מסוכן לנו וגם לצ'כים אצלם התחבאנו והיינו  עוברים ממתבן למתבן.

מה עושים עם שער ארוך בתוך הקש והתבן

השיער שלי היה מאוד יפה, שחור וארוך ונהגתי לקלוע אותו לשתי צמות ארוכות או לצמה אחת עבה. במתבנים, בתוך הקש והתבן לא יכולתי לטפל בשיער שלי ומהר מאוד הוא התמלא בכינים. מרדכי בתושייה שלו, הצליח לקבל מאחת הצ'כיות זוג מספריים וגזר את שתי הצמות.  לא הצטערתי על אבדן הצמות. איבדתי דברים הרבה יותר יקרים מזוג צמות שחורות שגידלתי כל חיי.

רחל וסוניה נפרדו וכל אחת ברחה למקום אחר. לפעמים פגשנו את רחל אחותו של מרדכי.

במעברים בין המתבנים פגשנו את רחל אחותו של מרדכי. היו ימים שהתחבאנו יחד ולפעמים היינו מתחבאים במקומות נפרדים כדי לא להיות ביחד שמא נתפס. דרכיהן של רחל וסוניה נפרדו לאחר שזיהו אותן כיהודיות וכל אחת ברחה למקום אחר. לא ידעתי דבר על גורלן של אחיותיי.

מה עושים במסתור שנה וחצי, האם אפשר להמשיך ולהאמין

שנה וחצי חיינו כך במקומות מסתור שונים. יום ועוד יום לילה ועוד לילה שנה וחצי. מעבירים את  הזמן בדקלום שירים ופואמות שלמדנו בבית-הספר, סיפורים שקראנו. מדברים בלחש בלחש או לא מדברים כלל.  היינו צעירים, אוהבים. היינו חברים שמונה שנים והוא לא שם עלי אצבע.  המשכתי להאמין בבורא עולם אבל כבר לא התפללתי בבוקר. "אפילו מודה אני" הפסקתי לומר.

ההורים של מרדכי נשארו  בחיים ואנחנו הצלחנו לפגוש אותם

יום אחד נודע לנו שההורים של מרדכי הצליחו לברוח מהגטו. מצאנו אותם מסתתרים אצל אחד הצ'כים שהכירו. ההורים של מרדכי ניצלו כי הם הצליחו לרדת למסתור שמרדכי הכין במרתף של הבית. הם הסתתרו שם עשרה ימים, עד שיצאו ועברו לדומברובקה. הם סיפרו לנו איך הכריחו את כולם לצאת מהבתים ולעלות למשאיות שלקחו אותם ליער. ההורים שלי היו ביניהם. הם לא ירדו למסתור. דיברתי עם אימא של מרדכי ואמרתי לה: "מה יהיה, אנחנו לא התחתנו ואנחנו ביחד", היא הבינה אותי ואמרה לי "את תדאגי, הכול יהיה בסדר, זה לא נורא, זאת מלחמה, ואל תחשבי על כך".  היא גם אמרה לי "תראי, המלחמה תיגמר, תתחתנו, הכל יהיה בסדר".

סוניה אחותי מופיעה לפתע במסתור שלנו

יום אחד הגיעה סוניה אחותי למתבן בו התחבאנו. איך נודע לה, איפה אני? עד היום אני שוברת את הראש, מי סיפר לה?  שמחתי כל כך שאחותי בחיים ושנפגשנו אבל פחדתי מאוד. כעת היינו כבר ארבעה במסתור והדבר היה מאוד מסוכן. התחבקנו, התנשקנו בכינו יחד משמחה  וכששמענו את הסיפור שלה בכינו עליה ועל הדברים הקשים שעברה.

סוניה אחותה של חנה

אחרי שנאלצה להיפרד מרחל היא הלכה בין הכפרים והציעה את עצמה כעוזרת בית אצל משפחה אוקראינית. היא דמתה לנערה אוקראינית כי הייתה בלונדינית ויפה.   יום אחד אנסו אותה באמצע הרחוב בעת שמאות אנשים הלכו לכנסיה. כתוצאה מכך הרתה ונסעה לרובנו כדי לעשות הפלה. אחרי שהבריאה היא הלכה לכפר אחר ושם שמעה שאנחנו מסתתרים אצל הצ'כים. סוניה הנערה הצעירה והמפונקת עברה השפלה והתעללות שכזו.  היא נשארה אתנו עד אותו לילה נורא.

אנחנו שגדלנו בבתים שלא חסר בהם כלום, עטופים באהבה, הפכנו לאנשים רעבים מלוכלכים ומפוחדים שמחפשים אוכל מפה ומשם.

בימים שהתחבאנו במתבנים חיינו מנדבות, מחתיכת לחם שמרדכי היה מוצא, זה הכול. מלבד אותם ימים בהם היינו מתחבאים במתבן של הצ'כי שאשתו הייתה מביאה לנו את האוכל הטעים. האיכרים גידלו חזירים ובלילה היו מבשלים להם תפוחי אדמה ושמים להם בחוץ סירים גדולים עם תפוחי אדמה. מרדכי היה יוצא לחצרות של הצ'כים שהכירו אותו והיה לוקח מהאוכל של  החזירים.  היו פעמים שהיה רק תפוח אחד, היינו חוסכים אותו, אוכלים ממנו קצת בבוקר, קצת בצהריים, קצת בערב, תפוח אחד.   ככה סחבנו מפה ומשם. אני לא הייתי הולכת לחפש אוכל. הייתי נשארת לבד, תמיד עם בקבוק קטן עם מים, ככה הייתי נשארת לשכב בתוך התבן. לפעמים זה לקח שעות, עד שמרדכי חזר. הייתי לבדי, סגורה לבדי בתוך התבן, חושך מצרים, לא יכולה לזוז, התבן דוקר בעיניים. לפעמים היו עוברים שבועיים, עד שהייתי הולכת לעשות פיפי.  גם מים להתרחץ לא היו לנו. אנחנו שגדלנו בבתים שלא חסר בהם כלום, שההורים שלנו פינקו אותנו ועטפו אותנו בחום  ובאהבה, היינו רעבים, מלוכלכים, מפוחדים. 

והיה לנו קר. חייבים לעשות משהו. היכן משיגים בגדים לחורף?

היה חורף, היינו חסרי כל וללא בגדים מתאימים לקור ולשלג. יום אחד מרדכי החליט ללכת לבית בוורקוביץ'  כדי לנסות להוציא את הבגדים שהסתיר במחבוא בבוידם. הוא הכין כל מיני כלים שלקח מהאיכרים, ללא ידיעתם כמובן. אחרי שאסף את כל הכלים אותם היה צריך, יצאנו שלושתנו, מרדכי רחל ואני למשימה. לא הייתה לנו ברירה, לא היו לנו  נעלים, לא בגד חם ללבוש.  קפאנו מקור.  הלכנו בלילה.  איכשהו עברנו את הדרך הארוכה מהכפר עד לוורקוביץ'  והגענו לבית. היה פחד אימים, חושך, שקט, הכול פתוח ופרוץ. הייתי צריכה לעמוד מאחורי הדלת ומרדכי ורחל עלו למעלה. סיכמנו שאם אשמע מישהו, אתן להם סימן בשריטה על הדלת. הם התחילו לעבוד כי היו לבנים לפרק ומסמרים לשלוף ופתאום אני שומעת, שהולכים, מדברים, אוקראינים. שרטתי את הדלת  והם הפסיקו לעבוד. ואני עומדת ככה מאחורי הדלת, עד שהאנשים הסתלקו. הם המשיכו לעבוד  עד שהצליחו להגיע אל הבגדים בתוך הברזנט. היו שם מעילים עם פרווה, היו נעליים גבוהות כאלה בשבילנו והיו נעלים של אבא שלי עם פרווה בתוכם ועוד בגדים וחפצים שהצטרכנו. לבשנו את הבגדים החמים, את היתר אספנו בתוך הברזנט והלכנו חזרה למתבן בכפר. בדרך כמובן היה צריך לחצות כביש בו נסעו לכל כיוון מכוניות עם גרמנים. כמה פעמים נשכבנו בשולי הדרך כדי שלא יראו אותנו ואיכשהו חצינו את הכביש.  הלכנו קילומטרים רבים עד שהגענו לפנות בוקר חזרה למקום המחבוא בדומרובקה. היה לנו קצת יותר קל, כי לפחות לא סבלנו מהקור העז. חלק מהדברים שהבאנו מסרנו במתנה לצ'כים אצלם התחבאנו. גם את מעיל הפרווה של מרדכי נתנו להם במתנה.

בקיץ נאלצנו לבנות מסתור ביער כי לא יכולנו להסתתר במתבנים

כל הימים נזהרנו מאוד לא להתחבא ביער, כי שמענו, שהרבה אנשים נתפסו כשהתחבאו ביער. כמה חודשים לפני סוף המלחמה לא היה לנו היכן להסתתר. היה קיץ והאיכרים עבדו בשדות והייתה תנועה במתבנים. פגשנו משפחה מהעיירה שלנו, שגם להם לא היכן להתחבא. הבן שלהם בנצי, שהיה איתם, היה חבר שלנו והוא שכנע אותנו להכין לעצמנו מסתור בחורשת יער.   פחדתי. לא רציתי להסתתר ביער, אבל בסוף ויתרתי, לא הייתה לי ברירה.  מרדכי ובנצי הכינו בונקר בתוך החורשה. חיינו בחורשה כמה שבועות בלי להתחבא בתוך  הבונקר. היינו שלושה: סוניה אחותי, מרדכי ואני והם היו שלושה: זוג ההורים ובנצי.  רחל הייתה אצל  אחד הצ'כים וההורים התחבאו אצל איכר צ'כי אחר, שהיה ידיד טוב שלהם.  


יום אחד פתאום ההורים הגיעו אלינו ליער. יום זה הפך ליום הגורלי למשפחתנו.

למה הם באו? כי הצ'כי שאצלו התחבאו שחט פרה או עגלה והוא נתן להם חלק מהבשר. הם באו כדי לתת לנו את הבשר. מרדכי אמר: "מה נעשה עם הבשר? לא אכלנו כל כך הרבה חודשים בשר היכן נשמור אותו? כיצד נבשל אותו?" לא היו לנו תנאים להכין לעצמנו אוכל מבושל.

יום לפני שהם הגיעו עם הבשר, מישהו עבר ביער, רחוק מאתנו. כל הזמן אף אחד לא עבר שם. פתאום ראינו בן אדם. באותו יום בו הם הגיעו עם הבשר, שכבנו בערב לישון תחת כיפת השמים. שכבנו ככה ליד קבוצה של שיחים, אבא, אימא, אחותי, אני לידה ומרדכי לידי. המשפחה השנייה שכבה לישון בצד השני. אני פחדתי מאוד, כנראה הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות ולא ישנתי.  באמצע הלילה, פתאום שמעתי צעדים.  פתאום נשמעה צעקה, "יהודים", ומטחי יריות עלינו.

עם הירייה הראשונה נתתי דחיפה חזקה מצד אחד לאחותי ומצד שני למרדכי כדי שיתעוררו וקמתי והתחלתי לרוץ כדי לצאת מהיער.  אנחנו חושבים שאלה היו אוקראינים אבל אנחנו לא יודעים מי באמת בא להרוג אותנו אותו לילה.  באחד הימים נדברנו שאם חס וחלילה משהו יקרה וניאלץ להיפרד, מי שיישאר...  אנחנו נפגשים ליד המתבן של אחד הגויים שהכרנו.

לא הייתה בעיה לצאת מהיער, אחריו היה שם שדה, ואני רצתי, למרות שלא הכרתי את הדרכים. רצתי.  לא הייתה אדמה מתחת לרגליים שלי, רצתי כאילו שאני עפה באוויר.  זאת הייתה תקופה שהוציאו את תפוחי האדמה והאדמה הייתה ככה מחוספסת ודוקרנית . הייתי יחפה, היה חושך, לא ראיתי שום דבר ורעדתי כולי. בכל זאת הצלחתי להגיע למקום שנדברנו להיפגש בו.  עמדתי רועדת ופתאום אני רואה, שמולי הולך מישהו. חשבתי, "שיהרגו אותי ודי" כבר לא היה אכפת לי. הוא התקרב אלי, ואני עמדתי במקום, פחדתי לזוז.  ואני רואה, שזה מרדכי, מתקרב אלי, יחף.   גם הוא לא ידע מה בדיוק התרחש. הוא התעורר מהדחיפה שלי, שמע את היריות וקפץ לשיחים.

מה קרה להורים ולסוניה אחותי?

החלטנו לחזור ליער לראות מה עם ההורים ואחותי. הגענו למקום שם ישנו.   אבא היה מת, אחותי הייתה מתה.  אימא עדיין חיה, אבל הייתה פצועה מאוד ואיבדה דם רב.  מרדכי לקח את אימא על הגב. כרכתי את הידיים שלה סביב הצוואר שלו כך שתחזיק את עצמה ולא תיפול. היא הייתה קטנה ורזה, אבל כשסחבנו אותה היא הייתה כל כך כבדה. הגענו שוב לאותו מקום ליד המתבן של הצ'כי שם נפגשנו קודם. שמנו אותה על תבן שמצאנו במקום והיא לחשה: "תלכו, ילדים, תלכו, תלכו, אני כבר לא חיה, תלכו, אני כבר לא חיה, תלכו".

אין לי מושג מהיכן היה לי ביד איזה בקבוק עם חלב, נתתי לה ואמרתי: "אימא, זה מה שאני יכולה לתת לך, אין לי שום דבר", והיא המשיכה "תלכו, תלכו, תלכו". ככה השארנו אותה.  כשהצ'כי יצא וראה אותה הוא ודאי הכיר אותה ובוודאי אחר כך קברו אותה.  בזמן השחרור, נסעתי לשם עם רחל ועם בת דודה שלי וראינו שם קבר. שמנו כמה מקלות כדי שנדע היכן מקום קבורתה, אבל אחר כך לא מצאו את המקום הזה.  בכפר הכלבים התחילו לנבוח.

מה עושים? איך ממשיכים מכאן.

פתאום כל הכפר התעורר ואנשים התחילו לצאת מהבתים. פחדנו שהם ירדפו אחרינו, אבל מרדכי השתמש בטריק שלו, הוא שם את היד בכיס כאילו יש לו אקדח ואמר: "תעמדו במקומכם, תיכנסו לבתים, אחרת אני יורה", אני לא יודעת, איך הוא העז לדבר ככה, אבל נהיה שקט, ואנחנו לאט, לאט התקרבנו לבית של זומר, הצ'כי, שהיינו אצלו כשברחנו מהגטו.        לא נכנסנו אליו הביתה, ידענו,  שיהודים מסתתרים אצלו בתקרה מעל הדיר. עלינו אליהם וביקשנו, "אנחנו רוצים להיות אתכם, עד הערב. אחר כך נלך".  הם היו כחמישה אנשים שם, בני עיר וגם מהסביבה. הם  נתנו לנו להיכנס ונתנו לנו לשתות ולאכול. בבוקר זומר עלה למעלה, כנראה הביא להם אוכל  ואמר להם: "חנה ומרדכי כבר אינם", והם אמרו: "מה קרה?", "הרגו אותם בלילה", הוא לא ידע שאנחנו יושבים שם על התקרה מעל הדיר שלו. נשארנו עד הערב. בערב הלכנו שוב לחורשה אבל לא מצאנו את מתינו.

מהיכן לוקחים כוחות להמשיך הלאה אחרי אירועים כאלה?

היינו במצב נפשי קשה מאוד. במיוחד אני, אחרי שראיתי שאחותי וההורים של מרדכי נרצחו והבנתי שהם נרצחו ככה לידינו ולנו לשנינו לא קרה כלום.  יכולנו רק לשמוח שרחל לא הייתה אתנו וככה גם היא נשארה בחיים.  יום יום, לילה לילה, אפילו בשמחות של הילדים שלי, של הנכדים שלי, אני לא שוכחת שום דבר, תמיד אני מוצאת משהו שמזכיר לי אותם ואת מה שעברנו.

הרוסים באים שוב פברואר 1944

בפברואר 44 הרוסים הגיעו ושחררו את האזור שלנו. שמחנו מאוד. אבל השמחה לא ארכה זמן רב. חשבנו שהרוסים יבואו, נספר להם מה היה, איך נשארנו בחיים, הם יבינו אותנו, הם יעזרו לנו להשתקם.

היינו אצל אחד הצ'כים ועמדנו והסתכלנו, איך שיירו ארטילריה. כבר לא הסתתרנו במתבן אלא נכנסנו אליו הביתה. כשהרוסים הגיעו, הם נכנסו לבתים, קיבלו אותם יפה מאוד ונתנו להם  אוכל.

רחל ואני היינו שם בחדר אחד, מרדכי נסע לרובנו כדי לראות מי נשאר בחיים, חשבנו שרק אנחנו נשארנו.  כשהרוסים נכנסו לבית של האיכר, אנחנו שידענו לדבר רוסית, יצאנו וברכנו אותם.

היינו חיוורות מאוד, כי שבועות לא ראינו אור שמש. אמרנו להם, אנחנו היבראים (יהודים) אבל  הם לא ידעו, מה זה המילה הבראי, בכלל לא ידעו מה זה יהודי. ראינו שהם בכלל לא מתעניינים במצבנו. נכנסנו בחזרה לחדר וחשבתי, מצרה אחת יצאנו ונכנסנו לצרה שנייה.

אנחנו יוצאים לרובנו להתחיל בחיים חדשים

מרדכי חזר מרובנו וסיפר את מי מבני העיר הוא פגש. כולם הצטופפו שם בחדר אחד ברחוב הראשי וביניהם היו גם קרובים שלי. קמנו ונסענו לרובנו.  מרדכי ועוד כמה ניצולים יצאו לחפש דירות כדי שנוכל לגור בהן וקודם הלכו ל-NKVD, אני חושבת, וסיפרו להם מה עבר עליהם וביקשו שיעזרו להם למצוא קורת גג בדירות שהיו בעצם של יהודי רובנו. אבל הרוסים טענו שבדירות כבר גרים אנשים  ואי אפשר לזרוק אותם משם. ראינו עם מי יש לנו עסק והלכנו לחפש בעצמנו. הלכנו לדירה בה רחל הייתה גרה בזמן שלמדה ברובנו. גר שם זוג  זקנים . הסברנו להם שהבית היה של הדוד שלנו וביקשנו מהם שיעברו לחדר אחד ויתנו לנו את החדר השני והזקן אמר שהם יעברו למקום אחר והם פינו לנו את הבית.  הם יצאו ואנחנו נכנסנו והתחילו לבוא אלינו כל הפליטים שהגיעו לעיר. התחלנו להסתדר לאט, לאט, ואחרי שלושה שבועות, הרוסים שלחו למרדכי ולצעירים נוספים שהיו אתנו צו גיוס לצבא.

מרדכי גויס לצבא הרוסי ואני נשארתי ברובנו עד שהבנתי שמסוכן להישאר בעיר

נשארתי ברובנו עם רחל. היינו כמה בנות, חברות וקרובות משפחה וכולנו התחלנו לעבוד כמזכירות אצל נוטריון .  המלחמה הסתיימה והתחלנו לנסות לחזור לחיים.

כמה חודשים  אחר כך התחילה הנהירה לפולין, כי פחדו שהרוסים יסגרו את הגבולות. הנוטריון וכל האנשים מסביב וגם רחל נסעה.  אני נשארתי.  מרדכי היה בצבא האדום ואני רציתי לחכות לו עד שישתחרר  ונשארתי ברובנו.

נהיה מסוכן להישאר בעיר שהייתה בשליטת הרוסים.  התחברתי שם לחבורה, שנסעה לישראל. אמרתי להם: "גם אני רוצה לנסוע, אבל מה אני עושה, מרדכי בצבא?" והם שכנעו אותי לנסוע איתם  "והוא יבוא אחריך" וכך היה.

הגעתי למודנה  איטליה אחרי שעברתי ערים רבות באירופה.  מרדכי הגיע בעקבותיי ושם התחתנו.

עברתי ערים רבות באירופה וכל מיני סיבוכים עד שהגעתי למחנה פליטים במודנה באיטליה. ובלי שנדברנו מראש, גם מרדכי הגיע בסופו של דבר לאותו מקום. הוא הגיע בערב יום כיפור 1945 ובחול המועד סוכות התחתנו.

למרות שלא עורכים קידושין בחול המועד כדי לא לערב שמחה בשמחה הרב אמר שבעת כזאת כשאין שמחה לעם ישראל מותר להעמיד חופה.  שלוש שנים חיינו באיטליה . ציפי נולדה שם באוגוסט 1946.

עלינו לארץ ב 14 בדצמבר 1948.

הגענו לנמל חיפה והביאו אותנו לבית עולים בחדרה. למרדכי הייתה  בת דודה, איטה ז"ל, שהתחתנה לפני המלחמה ועלתה לארץ עם בעלה שלמה ז"ל והם גרו בחדרה. הוא השאיר אותי ואת התינוקת בת השנתיים באוהל, עם עוד משפחה והלך לחפש את בת הדודה שלו.  היה לילה גשום עם רוחות ובוץ.  באמצע הלילה שמעתי קריאות: "חנה, חנה, חנה" איטה היקרה באה לחפש אותנו. כשמרדכי נכנס אליהם הביתה, אחרי השמחה וההתרגשות, הם הכניסו אותו לאמבטיה חמה, הזעיקו את שמיליק, אחיו של שלמה שהיה בעל מאפיה והיה לו טנדר, ומיהרו למחנה האוהלים. איטה הלכה מאוהל לאוהל בלילה, ברוח, בגשם, בבוץ, עד שמצאה אותנו ולקחה אותנו אליהם הביתה.

סוף סוף היינו בבית.

איטה ושלמה ידעו מה עבר עלינו כי מרדכי התכתב איתם כשהיה בצבא וסיפר להם מה היה וגם אני התכתבתי עם איטה כשהייתי באיטליה. מרדכי שלח להם מכתב והודיע שציפי נולדה.  נשארנו בחדרה תקופה קצרה. כבר למחרת שהגענו מרדכי יצא לעבוד. באיטליה הוא למד לצלם, הוא גם ידע את כל הדברים מסביב, לפתח תמונות, לעשות להן ריטוש והוא יצא לחפש עבודה. בעל חנות אחת הסכים שהוא ייכנס, כדי שיראה את העבודה שלו, הוא ראה את העבודה וקיבל אותו. בערב הוא חזר ואמר: "יש לי עבודה".

מוצאים מקום לגור ביפו

אי אפשר היה להישאר לגור אצל איטה ושלמה שעבדו קשה מבוקר עד לילה והיו להם שני ילדים קטנים. הם פתחו לפנינו את ליבם ואת ביתם, עטפו אותנו בחום ובאהבה, אבל ידענו שאנחנו חייבים להסתדר. עברנו לגור ביפו, שם מצאנו "דירה" בבית שספג פגיעה ישירה מפגז בעת שחרור העיר . יעקב, אחיה של איטה, שהסתתר גם הוא במתבנים של הצ'כים והגיע לארץ, עזר לנו ל"שפץ" את  החורבה שבה גרנו אחר כך חמש שנים.

טובה נולדה כשגרנו ביפו.  אחר כך עברנו לתל אביב.  כל השנים הייתי עקרת בית.  הגעתי לכאן חולה, היו לי בעיות רבות, סבלתי מכאבים ומעצבים רופפים ולא יכולתי לצאת לעבוד.

עד היום אינני מבינה איך עברתי את כל זה ונשארתי בחיים.

הבנות שלי ידעו כמעט הכול. אלה שנשארו בחיים, ואלה שהגיעו לארץ לפני המלחמה היו באים אלינו. היו מתאספים אצלנו, מדברים ומדברים. עד כמה שלא רציתי שישמעו, הן שמעו והבינו. אבל אני עדיין  לא מבינה.  איך יכולתי לעמוד בכל מה שעברנו?  הייתי ילדה מפונקת.

אימא לא הרשתה לי לעבוד קשה. הייתי בררנית באוכל ואימא הייתה רצה אחרי ומתחננת שאוכל. היום אני פוחדת מהצל של עצמי.  

איך עברתי את הכול ונשארתי בחיים?

בני המשפחה  נפגשים בחדרה.  בתמונה:  במרכז הדוד אברם.  חנה ומוטל עם ציפי וטובה. 
רחל אחותו של מוטל ובעלה אריה וילדיהם אבי וישראל.
יעקב  קרופ בן-הדוד של מוטל עם אשתו והילדים יצחק וטובה
ומשפחת לין   שחיכתה להם בארץ-ישראל בתקופת המלחמה והשואה.