הצייר

מרדכי קרופ  ידע שהוא צייר. הוא צייר כבר בצבא האדום.
בבית החל לצייר רק כשיצא לפנסיה ותמונותיו היו תלויות בביתם של מרדכי וחנה

מה עושה צייר בצבא האדום

כשנים עשר קילומטרים אחרי בריאנסק, עצרה הרכבת ונצטווינו לצאת עם כל חפצינו – משמע הגענו. הסתדרנו בשורות ארוכות וקצין בדרגת סגן-משנה התחיל לקרוא את שמותינו. הנקר יצא מהשורה והתקרב לקצין. זה הפנה אותו אל הקבוצה שמימינו, או לזו שמשמאלו. קשה היה לבין לפי איזה קריטריון הוא מחליט כך או אחת. עד מהרה התברר שבקבוצה אחת נמצאים כל אלה אשר על רגליהם נעליים או מגפיים במצב טוב, ובאחרת – אלה שנעליהם במצב ירוד. כתוצאה מחלוקה זו מצאתי עצמי בתוך הקבוצה של בעלי הנעליים הטובות ואילו ידידי חיים באחרת.

ניגשתי לקצין ואמרתי, שכיוון שהגעתי הנה יחד עם חבר, הנני מבקש להשאירנו יחד. תשובתו הייתה: "הצבא האדום זה משפחה אחת – כולנו חברים ואין הבדל בינינו. יהיו לך הרבה חברים אחרים".  איך יכולתי להסביר לו שאני נמצא בתוך ים של אוקראינים, שאך אתמול שפכו את דם עמי, ובני משפחתי הקרובים ביותר בתוכם?  איך יכולתי להסביר לו את התהום הנוראה שפעורה בינינו? נפרדתי מחיים בלב כבד.

נדחסנו, מחלקות מחלקות, לתוך חדרים קטנים ותפסנו מקום שכיבה על גבי דרגשי עץ בני שלוש קומות, ללא מזרנים.

נקראנו לרישום. בשורה עורפית ארוכה נכנסנו, זה אחר זה, למשרד ושם נרשמו כל פרטינו. בין היתר נשאל כל אחד למקצועו. למעשה, היה עליי להגיד שאין לי מקצוע, אולם, משום מה, פלטתי: צייר.

בחיי לא למדתי ציור, פרט לשיעורים בבית-הספר העממי. בסך הכול הייתי חובב ציור ועסקתי בכך כתחביב בשעות הפנאי. הודעתי שהנני צייר, חרצה את גורלי ואת עתידי.

לפני צאתנו לשדה האימונים נקראתי למפקד הבטליון. קצין בדרגת מאיור (רב-סרן). "אתה צייר" הוא אמר לי, "אנו זקוקים לצייר, האם אתה מוכן לעבוד אצלנו במקצוע זה?" הדבר נגד את תוכניותי, "אם זה תלוי בי", עניתי, "הייתי מעדיף שלא, כיוון שעז רצוני ללמוד את תורת הלחימה, היות ויש לי חשבון נוקב עם האויב הגרמני וברצוני להגיע לחזית בהקדם האפשרי".  "אני מבין", הוא אמר וראיתי שהוא חוכך בדעתו. " אם כך יש לי הצעה שלא תסרב לה: חצי יום – עד הצהריים – תשתתף באימונים ובמחצית השנייה תצייר".  לא נותר לי אלא להסכים.

לאימונים של אחר-הצהריים לא הייתי יוצא כי התמסרתי לציור, אך השתתפתי בשיעורי הערב. הממונה עליי היה סגן מפקד הבטליון בשטח הפוליטי – קפיטן סימוננקו – חבר המפלגה הקומוניסטית, כמובן. בפגישה אתו הוא הסביר לי שקירות מגורי הבטליון ריקים ועלינו למלא אותם בתמונות המנהיגים הפוליטיים והמצביאים המפורסמים של הצבא האדום וכן ב"לוזונגים"(סיסמאות) שבלעדיהם אי אפשר.

 (קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 175-182)

נוף כפרי. האם אלו זיכרונות מן העיירה?

שלכת   בנופי חורף

נוף כפרי לרגלי ההרים המושלגים

שיח צעירים בפארק.  האם יש כאן געגועים?

דייגים

השתקפות נופי טבע ומים

נופי המים אולי מתקשרים לסנטה מריה דה לאוקה. חיי החופש הצעירים שלאחר המלחמה

סירות הדייגים על המזח

שקיעה ומסתורין על החוף

חנה