סיפורם של חנה ומרדכי קרופ ז"ל

מאת: ציפי קרליץ ילידת סנטה מריה די לאוקה

הורי, חנה לבית שינביין ומרדכי קרופ, זכרם לברכה, נולדו בפולין, בפלך ווהלין באוקראינה, בעיירה וורקוביץ' לא הרחק מהעיר רובנו. 



חנה ומוטל  צעירים בוורקוביץ'




מוטל קרופ מימין עם  אחותו רחל ובת הדוד - איטה קרופ 
בשנת 1934 בוורקוביץ'

שניהם גדלו בבתים מבוססים, חונכו על ערכי היהדות והציונות, למדו לימודים כלליים בבית הספר הפולני בעיירה ועברית אצל מורים פרטיים. אבא למד בגימנסיה "תרבות" ברובנו. שניהם היו פעילים בתנועת "הנוער הציוני" וחלמו לעלות לארץ ישראל.

חנה שינביין  (שלישית משמאל)  עם חברים בעיירה וורקוביץ לפני המלחמה :  
בוזיה פינקל, יוסף כץ, איטה קרופ  ויעקב קורך.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 ובהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, סופח החלק של ווהלין לברית המועצות והוא נקרא אוקראינה המערבית. הורי, שהיו כבר חברים באותם ימים, ניצלו את האפשרות שניתנה לצעירים לשוב לספסל הלימודים והם למדו שוב בבית ספר תיכון ורכשו את השפה הרוסית על בוריה.

 

ב 22 ביוני 1941  הופצצה וורקוביץ' ע"י מטוסים גרמנים ותוך זמן קצר כיתרו כוחותיהם את האזור. הם שעטו לתוך העיירה על אופנועיהם, פשטו על בתי-היהודים, בזזו והרסו מכל הבא ליד, התעללו בזקני ובנכבדי העיירה ורצחו ללא רחמים. מדי יום ניחתו גזירות על היהודים. הם אולצו לעבוד בתיקון הכביש רובנה-דובנא, בהצרת פסי הרכבת ובעבודות קשות בשדה התעופה ברובנו. חודשים ארוכים של אימה ופחד, השפלות, רציחות, עינויים ועבודת פרך עברו על יהודי העיירה. לקראת חג הפסח של שנת 1942 נצטוו להצטופף בחלק קטן של העיירה ולסגור עצמם בתוך גטו.

לקראת החגים של שנת 1942 התחילו לשמוע על זוועות שהתרחשו בישובים סמוכים ונודע שהגרמנים אוספים את כל היהודים ויורים בהם לתוך בורות שהוכנו מראש.

לילה אחד, בחול המועד סוכות, שלחו הוריהם את רחל אחותו של אבי ואת סוניה אחותה של אמי, לביתו של איכר שהיה ידיד המשפחה, בכפר סמוך. למחרת, עם חשיכה, חמקו גם חנה ומרדכי מהגטו והלכו למכר שלהם, בכפר סמוך, בו חיו איכרים צ'כים.

ארבעה ימים אחרי שמחת תורה תש"ב נודע להם מפי האיכר בביתו שהו, כי כל היהודים הובלו מתוך הגטו אל בורות שנחפרו ביער בפאתי העיירה ונורו למוות. הם נאלצו לעזוב את המקום ולמצוא לעצמם מסתור מפני מבקשי נפשם.מאותו יום ידעו הורי שחייהם הפקר ודמם מותר ומי שימצא אותם לא יהסס להרגם בו במקום.   והם רצו לחיות.

18 חודשים ארוכים הסתתרו ביער, בשדה, בבורות באדמה, בתוך אלומות קש במתבנים, בעליות גג נסתרות, נתונים לחסדי איכרים צ'כים רחומים, חיים מנס לנס, שורדים בזכות חוסנו הגופני של אבא, תושייתו ואומץ ליבו ובעיקר בזכות אהבתם הגדולה שהפיחה בהם תקווה, כי יזכו להישאר בחיים.   הם שגדלו בבתים שלא חסר בהם מאומה, שהוריהם עטפו אותם בחום ובאהבה, היו כחיות נרדפות, רעבים, מלוכלכים, מפוחדים, קפואים מקור ואכולי כינים.  הם חלמו שאם יזכו להישאר בחיים יסתפקו בפת לחם, באור השמש ובהליכה חופשית ללא פחד ברחוב.

ב 8 בפברואר 1944 כבשו כוחות רוסים את האזור. מכל משפחתם רק הורי ורחל אחות אבי זכו להישאר בחיים.   ימים אחדים לאחר השחרור גויס אבי לצבא האדום ושירת בו במשך שנה וחצי. אמי ואחותו שנשארו ברובנו, הצטרפו ל"הבריחה" ויחד עם ניצולים נוספים, נדדו במשך חודשים ארוכים ברחבי אירופה. אבי ניצל את האפשרות שניתנה לחיילים שהיו אזרחי פולין לעבור לשרת בצבא הפולני וערק מהצבא האדום.   במשך שישה שבועות נסע מעיר לעיר ברחבי אירופה בחיפוש אחר חברתו ואחותו.

באורח פלא נודע לו שהן נמצאות במחנה עקורים במודנה בצפון איטליה ובערב יום הכיפורים של שנת 1945 הוא הגיע אל המחנה.    בחול המועד סוכות תש"ה נישאו הורי במחנה העקורים במודנה. אמנם אין עורכים חופות בחול המועד "כדי לא לערב שמחה בשמחה", אך מאחר ולא היו אלה ימים של שמחה לישראל, הם קיבלו היתר מיוחד מהרב. את הכתובה כתב אריה גלון, הארוס של רחל, אותו פגשה במהלך הנדודים באירופה.העדים החתומים על הכתובה הם שני ניצולים מוורקוביץ'. באותו יום הועברו כל דיירי המחנה בנסיעה ארוכה לדרום איטליה, עד שהגיעו  אל מחנה העקורים של אונר"א בסנטה מריה די לאוקה.

מוטל וחנה קרופ רחל  אחותו של מוטל ובעלה אריה גלון
במחנה העקורים סנטה מריה דה לאוקה שבאיטליה מחכים לעלות לארץ-ישראל

למרות השתייכותם ל"נוער הציוני" התגוררו הורי ב"קיבוץ עתיד", כדי להיות יחד עם רחל ואריה.  דודתי רחל ז"ל נישאה לאריה גלון יבדל"א במחנה בסנטה מריה די לאוקה בחודש שבט תש"ו. זמן קצר לאחר מכן הגיע תורם לעלות ארצה והם הפליגו באנייה "פלמ"ח", שנתפסה ע"י הבריטים ונוסעיה הובלו לקפריסין.  הם הגיעו לארץ רק בשנת 1947 . 

חתונת אריה ורחל גלון בסנטה מריה דד לאוקה 15.01.1946

 

בתקופת שהותם בלאוקה אבי עסק בצילום, עבד בעבודות מזדמנות ובעיקר היה עסוק בפעילות ב"קן הנוער הציוני" במחנה ובהכנות לעליה ארצה.  אימא למדה תפירה בקורס של אורט וסייעה בבישול לדיירי המחנה.

מוטל קרופ בקן הנוער הציוני במחנה הפליטים בסנטה מריה די לאוקה שבאיטליה שנת 1947

אני נולדתי בבית-החולים בסנטה מריה די לאוקה בכ"ז באב תש"ו 24 באוגוסט 1946.   אני נקראת צפורה על שם סבתי, אם אמי, שנרצחה ביער בוורקוביץ'.  בגיל חודשיים חליתי בדלקת ריאות וטופלתי בתרופה יקרת הערך באותם ימים פניצילין.  לאחר לידתי הייתה אימא חולה וחלשה מאוד. איימי הימים המרים שעברו והאובדן שחוותה השפיעו עליה קשות והיא נזקקה לעזרתה של נערה מלאוקה שטיפלה בי. 

 

במאי 1947 עברנו למחנה העקורים בפלאזֶה, ליד בַּארי .  בקיץ 1947 היינו אמורים להפליג לארץ על סיפון ה"אקסודוס". ההורים שלחו בדואר, אל קרוביהם בארץ, את מעט החפצים שהיו ברשותם. שלושה לילות המתינו בחוף הים של בארי כשאני וצרור בגדים להחלפה בזרועותיהם. ה"אקסודוס" לא הגיעה אל החוף ונשארנו במחנה העקורים בפלאזה, ממתינים בקוצר רוח להפלגה ארצה.

הבית שבו גרו חנה ומוטל קרופ עם ציפי  במשך שנה וחצי,  במחנה פָּאלֶזֶה שבאיטליה שנת 1947

 

יום אחד ביקרו ההורים בחדרם של חברים שעמדו להפליג ארצה. אני שיחקתי עם בנם שהיה קצת יותר מבוגר ממני. צעצועים לא היו לנו וגלגלנו קופסא של חלב משומר על הרצפה, כאילו הייתה כדור. לפתע הרים הילד את הקופסא והשליך אותה לעברי.  דם רב ניגר מהפצע שנפער במצחי ממש מעל הגבה השמאלית וכולם נבהלו מאוד. צלקת קטנה מאוד נשארה למזכרת.

הילדים בסנטה מריה דה לאוקה מחנה הפליטים של אונר"א  ציפי במרכז

שהייתם של הורי באיטליה נמשכה שלוש שנים.  בפרק זמן זה הם שמרו על קשר רצוף של מכתבים עם איטה ושלמה לין ז"ל שגרו בחדרה. איטה הייתה בת דודו של אבי והיא ובעלה הצליחו לעלות ארצה עם פרוץ המלחמה. המכתבים נכתבו ביידיש, חלקם בעברית ומתארים את חייהם באיטליה ובעיקר את כמיהתם להגיע כבר לארץ. 

בתחילת דצמבר 1948 עלינו על האנייה  "מדקס" שהייתה לא יותר מ"קליפת אגוז" כפי שאבי ז"ל נהג לומר.  600 נוסעים היו על האנייה, שהיטלטלה בים סוער במשך שבועיים ימים. רוב נוסעי האנייה ואבי כמובן, סבלו קשות ממחלת ים והיו תשושים וחלושים. במהלך השייט בין הגלים הגבוהים והגשם, גילו הנוסעים, כי חביות מי השתייה שהיו על האנייה נוקבו ומאות העולים נותרו ללא טיפת מים. התברר שרב החובל היה נאצי שקיווה להמית את הנוסעים – הניצולים.  הבחורים אסרו אותו בבטן האנייה, עגנו לחוף אחד האיים בלב ים והורידו מהאנייה חביות נפט, אותן שטפו היטב ומילאו במי נחל שזרם אל הים. המים בטעם נפט לא היו ראויים לשתייה והשתמשו בהם לרחצה בלבד.

 ב 13 לדצמבר 1948 לאחר מסע ימי מפרך הגיעו העולים לחיפה. המשאית בה נסענו הביאה אותנו אל מחנה העולים בשכונת ברנדיס בחדרה, בליל סערה. גשם כבד מאוד ירד, ממש מבול. אבא השאיר אותי ואת אימא באוהל, בו שיכנו אותנו, יחד עם משפחה נוספת ויצא לחפש את ביתם של איטה ושלמה. תוך זמן קצר הגיעו שניהם אל האוהל הרטוב והביאו גם אותנו אל ביתם החם. תמו הנדודים, היינו בבית בקרב בני משפחה אוהבים ודואגים.
רחל ואריה גרו בפתח תקווה בצריף עלוב ואנחנו עברנו לגור ביפו בחדר עם תקרה דולפת.


1949 חנה בפתח הבית ביפו

אחותי נולדה בשנת 1952 והיא נקראת טובה על שם סבתי, אם אבי שנרצחה בחורשה במחבוא בדומרובקה.


ציפי וטובה עם הילדים בשכונה ביפו

בשנת 1953 עברנו להתגורר בשכונת ביצרון ביד אליהו בתל אביב. בבית זה, בדירה קטנה וצנועה, גרו הורי עד יומם האחרון.

בין האחיות לבית קורך, מניה גרשטיין ויפה ברכמן, יושבים אחיהן הרשל קורך ורעייתו רחל

 בשנת 1984 פרש אבי לגמלאות, לאחר 35 שנים בהן עבד ב"שירות הבולאי". במשך שנים רבות היה הממונה על ייצור והפקת בולי ישראל. במשך שנתיים תמימות העלה על הכתב את זכר העיירה בה נולד, סיפר את הסיפור המופלא של מאבקו העיקש להישאר בחיים יחד עם אמי ועם אחותו, תיאר את ימי השירות בצבא האדום, ועריקתו ממנו ואת המסע בן 4,000 הק"מ שעשה, עד אשר מצא את אימא ואת רחל באיטליה.

ספרו "בין יאוש לתקווה" ראה אור בשנת 1992 בהוצאת משרד הביטחון בסדרה "לחיות עדות מהשואה" אותה ערך יורם טהר לב.

דודתי, רחל גלון ז"ל, חלתה במחלה קשה ונפטרה בשנת 1997 בגיל 75.

אבי, מרדכי קרופ, נפטר בגיל 92 באוגוסט 2011.  אימא, חנה קרופ נפטרה כעבור שלושה חודשים בדיוק, בנובמבר  2011  בגיל 90 .

הורי זכו לחיות יחד 66 שנים טובות ומאושרות, הם גידלו אותנו עטופות באהבה ובדאגה וזכו לראות 6 נכדים וחמשה נינים. 

חנה ומרדכי (מוטל) קרופ בבר המצווה של הנכד אייל בנה של טובה.