זיכרונות העבר/ טלאור (טובה) סלע
להיות
מאושר זו החלטה פנימית וכל אדם
מחליט
כנראה מהי הרמה של האושר לה הוא
זכאי
וראוי.
גדלתי
בבית חם ואוהב להורים ניצולי שואה. אבי ואמי נולדו באותה עיירה קטנה בפולין
והיו חברים כשפרצה המלחמה. הם הכירו זה את זו מילדות. בתקופת השואה הם חיו
בגטו פרק זמן ארוך ויחד נמלטו ממנו. שמונה - עשר חודשים הסתתרו מתחת לאדמה,
ללא אפשרות לשטוף את גופם במים ולטעום אוכל טרי, ללא בגד לגופם בחורפים קשים
וכחיות נרדפות. הוריהם ואחיותיה של אמי נרצחו לנגד
עיניהם, והוריי נאלצו לברוח מדי פעם ממקום למקום כדי להימלט מציפורני המרצחים
הנאצים שאיימו להשמיד את כל היהודים בפולין ובשטחי המחייה האחרים
שנכבשו.
אבי,
שהיה בעל תושייה, הצליח בסופו של דבר לחלץ את עצמו ואת חברתו, קרי אמי ואת
אחותו, ואחר כך גויס לצבא האדום, אך בינתיים
נדדו אמי ואחותו של אבי יחד עם הפליטים למקומות שונים ברחבי אירופה, והקשר
בין הוריי נותק. בשלב מסוים ערק אבי מהצבא האדום כדי לחפש את
אמי, אך לא היו כל עקבות או רמזים או אפילו קצה חוט באשר למיקומה.
וכך נדד אבי מארץ לארץ באירופה ההרוסה, תוך ניסיון כמעט נואש למצוא
את אהבת חייו, שעקבותיה אבדו. ואז לפתע, בשהותו בגבול אוסטריה הוא
פגש בקרוב משפחתו שסיפר לו כי אמי נמצאת באיטליה עם אחותו. אבי לא
ידע את נפשו מרוב שמחה, ומיד החל את דרכו לאיטליה. כעבור מספר שבועות
איתר אותה ונפל בזרועותיה. הם נישאו מיד ולאחר שנה נולדה אחותי
היחידה. כעבור שנה וחצי, הם עלו לישראל, ואני נולדתי בארץ שש שנים
לאחר הולדת אחותי .
כל
חייהם גרו הוריי בתל אביב, ומעולם לא ביקשו דבר לעצמם,
ורק רצו להעניק לי ולאחותי מכל טוב. כשיצא אבי לפנסיה, הוא כתב את
הספר "בין ייאוש לתקווה", ובו סיפורים מצמררים על תקופת השואה. חלק
מהסיפורים היו חדשים עבורי והכו אותי בתדהמה. על אף שהם הרבו לשוחח
אתנו על חייהם בתקופה ההיא, הבנתי לראשונה עד כמה הביט המוות בעיניהם
של הוריי כל רגע וימים ארוכים ורבים הם חיו בתחושה של אי ודאות וידעו
שייתכן שלא יישאר להם עוד זמן לחיות .
כל
חיי שמעתי סיפורים על השואה, והם השפיעו על חיי. איך
לא? אלו היו ההורים היקרים שלי, סביבתי הקרובה, החמה והאוהבת. כל מכריהם של
הוריי שנותרו בחיים היו מגיעים לביקור לעתים קרובות, והם נחשבו
למשפחה. ועל מה היו מדברים? כמובן על סיפורי ההישרדות של כל
אחד מהם. יומם וליל היינו עטופות אחותי ואני בנורא מכול .
אני
זוכרת לילות שבהם הייתי מקיצה, לאחר סיוטים קשים שחלמתי,
שהביאו אותי לשבת במיטתי מזועזעת, ומנסה לחזור לישון, אך זה היה בלתי
אפשרי. בחלומותיי הייתי נרדפת על ידי הנאצים, הסתתרתי מהם, לעתים
הצלחתי, לעתים ירו בי, שוב ושוב חזרו החלומות על עצמם בלילות . אני
זוכרת שכבר בבית ספר היסודי התקשיתי להתעמל, חשתי כאבים בגופי. המורה
להתעמלות ביקש מאמי להגיע לביה"ס כדי להתריע בפניה שאיני משתתפת
בשיעורים כנדרש. למעשה, לא יכולתי לבצע את המטלות הנדרשות.
התקשיתי להתכופף, לקפוץ, לרוץ, גם רגליי כאבו. סבלתי ממחושים בעיניי,
והן צרבו והציקו לי. סבלתי מאלרגיה לחומרים כימיים, מקדחת השחת ומכל מיני
תסמינים נוספים. בילדותי, המון דברים קטנים הציקו לי, חיבלו
בשגרת חיי, פיתחו בי חרדות, מצוקות וחוסר אונים. לעתים לא הבנתי מה
קורה לי. אמי הביאה אותי לבדיקות ולצילומים, לטיפולי פיזיותרפיה ולרופאים
מקצועיים שונים.
עקב
כאבים חוזרים ונשנים ותופעות בהלה שפקדו אותי בעקבותיהם,
לקחה אותי אמי בהיותי בת שבע-עשרה לפסיכולוגית שליוותה אותי תקופה
מסוימת, וזאת בהמלצת יועצת בית הספר. במשרדה בהתחלה שתקתי, פי נדם, שום
קול לא יכולתי להוציא מגרוני החנוק מדמעות של כאב ותסכול. הלם פשט
בגופי אל מול שאלות הפסיכולוגית שניסתה לחייך ולהסביר פנים, ללא הועיל. אולם
כעבור זמן מה הבנתי שאם לא אדבר ואשחרר את צפונות לבי אל חלל החדר,
יישאר מצבי ללא שינוי, ואני אמשיך לסבול מתופעות שונות. התחלתי לשתף
עמה פעולה, והיא עזרה לי מעט לצאת מהמצוקה התמידית שבה הייתי .
את
בית הספר התיכון סיימתי בהצלחה, הייתי תלמידה אהובה
על מורי והיו לי חברים רבים. כמו כן הרביתי לכתוב שירים והשתתפתי
באירועי בית הספר התבטאתי היטב בכתיבה ובקריאה והייתי דומיננטית מבחינה
חברתית . כמו יתר חברותיי,
התגייסתי לצבא..................
זהו
קטע קצר מתוך ספרה של טלאור (טובה) סלע לבית קרופ
אל הגלריה של טלאור לחצו כאן
לחיות בבריאות מיטבית - עפ"י דרכה של טלאור לאתר לחצו כאן
באפריל 2001 חגגה המשפחה לחנה קרופ יום הולדת 80 באותה הזדמנות כתבו לה הבנות והנכדים טקסטים מרגשים המובאים כאן:
כתבה לחנה הבת ציפי קרליץ :
את אמא
קשה מאוד להפתיע. בכלל, קשה , כמעט בלתי
אפשרי להסתיר ממנה משהו. היא הרי קוראת אותנו בלי בעיות, כמו מספר פתוח. גם אם נדמה לך שהצלחת, היא פתאום שולפת: וואס מינסטע, אז איך וייעס נישט? או משהו כזה.
לא
יכולנו לחזור על התרגיל שעשינו לה לפני 15 שנה ביום הולדתה ה 65. טובה ביקשה שהיא
ואבא יבואו במוצאי שבת לשמור על הילדים. אז,
אימא רצתה להגיע מוקדם, כדי לא להיות רק בייבי סיטר ולהספיק לבלות קצת עם הנכדים
לפני שילכו לישון. אבא נאלץ להתחלות, כדי
לעכב אותה מלהגיע אל טובה לפני הזמן ואימא כמעט הזעיקה אמבולנס.
ביום
הולדתה ה 80 כבר לא יכולנו להשתמש בתירוץ שתבוא לשמור על הילדים, כי גם הילדים שלי
וגם הילדים של טובה כבר מזמן לא צריכים בייבי סיטר. למרות שרק לפני מספר שבועות כשהנין עידו היה
חולה, היא ואבא שמרו עליו יום שלם.
כל אחד
מהמוזמנים כאן מכיר אותה היטב והזהיר אותנו שלא נעשה לה הפתעה. לכן סיפרנו לה
שהמסיבה הערב היא לא רק יום הולדת לאופיר, אלא גם מסיבת יום ההולדת שלה.
ומה היא
אמרה? למה כולם צריכים לדעת שאני בת 80? אני רוצה שיחשבו שאני בת 60.
אבל אימא,
אמרתי לה, קצת קשה להכיר בעובדה, אני בעצמי כבר עוד מעט בת 60. היא לא כל כך השתכנעה. כי אנחנו בשבילה, על כל המשתמע
מכך, עדיין ילדות.
העיקר
שהיא פה, פעם אחת בלי לטרוח ובלי להכין אפילו בלינצ'ה אחד, לא קרפל'ה ושום עוגה.
ממסיבה-חגיגה לכבודה- אתנו, עם אבא, הנכדים, הנינים ועם כל המשפחה והחברים.
אמא בת
שמונים,
האם זה
קל בעיניכם
לגדל כל
השנים
סבא אחד
שתי בנות
שישה
נכדים
ושני
נינים??
ולא
לשווא נקרא גבורות גיל 80
אמא
שלנו, אולי לא רואים,
אבל היא
הגיבורה האמיתית של החיים.
נכון שעל
החגיגה הייתה מוותרת,
כי לטרוח
ולהכין היא אוהבת,
בעיקר
למען אחרים.
וזאת
בדיוק הסיבה,
שאת
הערב, לסיפור חייה אנו מקדישים.
זה רק
במקרה, אל דאגה
כי מה
שבעצם חשוב,
שאימא
מעולם לא שכחה
את כולם
בליבה נוצרת
ומדי יום
מזכירה ומדברת.
כואב לה
על מי שהלך
והיא
מרגישה בודדה כל כך.
הערב הזה
אימא נשמח
ואת הצער
והכאב מעט נשכח
כי את
אמא נהדרת.
הנכד צור, בנם של ציפי ואברהם קרליץ, שנמצא רחוק מאוד, כתב לסבתא:
סבתא חנה
היקרה,
ברכות
ואיחולים חמים, זה מה שבדרך כלל שולחים כשלמישהו יש יומולדת. גם נשיקות, מזל טובים
וחיבוקים, כלולים בחבילה הזאת לרוב. ישנם כאלה שכותבים שירים, וכאלה שמרחיבים
בסיפורים, אחדים מעיזים לצייר, ורבים מעדיפים חמשיר לחבר.
אז אנא,
סבתא חנה, המכתב הזה הוא – ברכה, איחול, נשיקה, חיבוק, שיר וסיפור.
באהבה, מאיה וצור
לי יש
בעיה, אני לא זוכרת תאריכים של ימי הולדת. אבל בתאריך אחד אני אף פעם לא נכשלת וזה
"שבת הגדול", השבת שלפני פסח, יום ההולדת של סבתא חנה.
ישבתי
וחשבתי, ומצאתי שהדבר שאני רוצה להיעזר בו כדי לברך את סבתא זו דווקא ההגדה של
פסח.
ולמה?
בגלל שכמו
שהזכרתי כבר קודם יום ההולדת של סבתא חל סמוך לפסח, ושנית – תיכף תראו:
ההגדה
מתחילה בקידוש – וזה מזכיר לי את כל מאות ערבי יום שישי, כשכל החברים והחברות של
צור ושלי נפגשו למסיבות בשעות אחר הצהרים והערב, אבל אנחנו, כל שבוע, קידוש וארוחת
ערב אצל סבא מרדכי וסבתא חנה. עם השנים הצלחנו לערער את ההגמוניה שתפסה לה סבתא על
ערבי שישי, ומדי פעם הארוחה עברה אלינו, וכך יכולנו לחמוק מוקדם יותר למסיבות...
ההגדה
ממשיכה – "הא לחמא עניא". הלחם הזה מזכיר לי טעם אחד שאין כמוהו היום.
היינו
קטנים, קטנים מאוד, בתקופה שעוד הלכו לים כמו משוגעים כל שבת. סבא מרדכי עם האוהל
הבלתי נשכח, 29 יתדות בגודל של גפרור, שאף אחת מהן לא הלכה אף פעם לאיבוד, אוהל
תלת מימדי עם קירות מגן וסככה מלפנים. וכשהאוהל עומד איתן, והכל כבר מוכן, והילדים
מתים כבר להיכנס למים – לא! קודם צריך לאכול!
תסתכלו עלי. אני צריכה הייתי לאכול? אבל סבתא מוציאה מהתיק סנדביץ'. כל
פרוסה בלוק. ובפנים – טעם גן עדן. אין לי מושג מה היא שמה שם שהיה כל כך טעים, בסך
הכל מלפפון וביצה. אבל הטעם הזה של הסנדביץ' של הים – אני יכולה להיזכר בו גם עכשיו. זה "הא לחמא עניא". היום אין כאלה
סנדביצ'ים.
"מה
נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"
שבכל
הלילות אין אנו נפגשים במעמד כל כך חגיגי ומכובד. הלילה הזה, הלילה הזה, כולנו
התאספנו כדי לשמוח ולחגוג, כדי להודות ולהוקיר, לך סבתא. ובהזדמנות זו לספר
ולהזכיר את יציאת מצרים הפרטית, שלך ושל סבא, יציאה מעבדות לחירות ומחושך לאור
גדול.
"כנגד
ארבעה בנים דיברה תורה" ולך סבתא יש ברוך השם שישה נכדים ועוד שני נינים.
לא נחלק
אותם כרגע לחכם, רשע, תם וזה שאינו יודע לשאול.
חג
השבועות מתקרב ונהוג להציג בו את ביכורי השדה. אז אנחנו נמנה לרגע בקצרה את ביכורי
המשפחה שלך, סבתא-
נכדה אחת
מבין שישה נכדים, הביכורים שלי מתרוצצים פה הערב וכולכם יכולים לראות.
נכד אחד
עושה חייל בלימודיו ובסוף עוד יהיה לנו פרופסור במשפחה.
נכד
חייל, נכד אייל (סתם, זה פשוט התחרז כל כך טוב), אחד בכדורגל ואחד – ימים יגידו.
ובכן
תגידו לי אתם האם זו לא תוצרת שיש להתברך בה?
כמה וכמה
מעלות טובות לסבתא חנה:
אילו
שמרה עלינו ימים שלמים כשהיינו ילדים ולא הכינה לנו מטעמים – דיינו.
אילו
הכינה לנו מטעמים ולא למדנו לאכול כוסמת כמו שרק סבתא יודעת להכין – דיינו
אילו
הכינה לנו כוסמת מופלאה ולא טיגנה לביבות – דיינו
אילו
ליבבה לנו לביבות ולא הפליאה בגפילטע-פיש – דיינו
אילו
הגפילטע-פיש היה מקור לחיקוי ולא הכינה לנו קרעפלאך – דיינו
אלו
הכינה לנו קרעפלאך ולא האכילתנו את הלוקשן – דיינו
אילו
שמנו במרק את הלוקשן ולא הביאה לנו טשולנט – דיינו
אילו
התגברנו על הטשולנט ולא גילגלה לנו קיכאלאך - דיינו
אלא שעל
אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, סבתא חנה היקרה, שמכל המטעמים שלך כולנו נהנים
עד היום ומאחלים לך הרבה בריאות ואריכות ימים ושרק יהיה לך כוח להמשיך ולהאכיל את
כולנו, ולשנה הבאה בירושלים הבנויה, אמן.
הנכד אופיר בנה של טלאור (טובה) סלע כתב לסבתא:
סבתא
היום את בת שמונים
ויש לך
יום הולדת
אותך אנו
מברכים:
מזל טוב!
עד מאה ועשרים!
ובקול
גדול לך אומרים
סבתא
אותך אנו אוהבים !!!
ואיך לא?
אם
חושבים על מה שסבתא אוהבת
התשובה
היא פשוטה ולא מורכבת
סבתא
אוהבת לבשל בישולים ומטעמים
ולארח
משפחה ומכרים
להאכיל
ולפנק את סבא
ולבקר
בין קרית אונו מקסימום עד כפר סבא.
זו סבתא
שאוהבת
נכדים
ונינים
ודואגת
האם שתו,
האם אכלו
האם חזרו
מבילוי ואם נהנו?
ההיו כבר
בחוג וסוודר לא שכחו?
האם היטב
הם ישנו?
והאם
הכינו שיעורים?
ואיך
מסתדרים הם עם המורים.
זו סבתא
שמתעניינת בכול
ומחלקת
ממתקים בשבתות וביום חול.
זו סבתא
שקונה מתנות בחגים
וגם בסתם
יום רגיל.
סבתא
שדמי כיס נותנת
ואם רק
תשמע על משהו שהנכד אוהב,
את חלומו
תגשים מכל הלב:
אורגן או
תופים ואולי אופניים
בגדים,
משחקים ואף נעליים.
זו סבתא
שכל חייה – המשפחה
זו סבתא
שעושה הכול מאהבה.
תגידו,
זו בעצם סבתא כמעט, כמעט רגילה,
אבל, לא!
יש בסבתא הזו משהו אחד ויחידי
משהו
מאוד, מאוד ייחודי.
זאת
הסבתא שלנו, זאת הסבתא שלי!!
סבתא
שלנו את הכי בעלם,
יש לך לב
שמכיל את כולם
ובקול
גדול אנו שוב אומרים
סבתא
חנה, אותך אנו מאוד אוהבים
שתהיי
לנו בריאה וחזקה וביחד עם סבא מרדכי
עד מאה
ועשרים שנה!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה