על התושיה

עלה קטן שלי - השיר שטלאור (טובה) בחרה כסמל לאופטימיות, תקווה,  אמונה ותושייה.

עלה קטן שלי
מלים ולחן: ישי לפידות

אני הוא עץ מאוד זקן ושבע ימים
ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים
אתה עלה קטן מתנועע
בטוח בעצמו, הכול יודע
קח אתך צידה לדרך, את ניסיוני
אל תזלזל, אולי זה כל מה שיש לי
כי יש ימים יפים הכול פורח
ויש שעות קשות הכול בורח

תחזיק חזק עלה קטן שלי
כי לא תמיד הכול בחוץ בהיר
ורוח סער וסופה קרה
תזכור ותתחזק אני אתך!
תחזיק חזק עלה קטן שלי.

ולא תמיד הכול נכון הכול מובן
חיים זה לא שיעור חשבון זה גם מבחן
עכשיו עלה קטן הכול רגוע
אך מרחוק אולי ענן מגיע
קח אתך צידה לדרך את ברכתי
חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד
וכשהשמש אל הים שוקעת
אל תדאג מחר היא שוב זורחת!

תחזיק חזק עלה קטן שלי....

אשרי האיש
אשר לא הלך בעצת רשעים
ובדרך חטאים לא עמד
ובמושב ליצים לא ישב
כי אם בתורת אדוני חפצו
ובתורתו יהגה יומם ולילה

תחזיק חזק עלה קטן שלי...



על התושייה

צעירי המשפחה וביניהם מוטל יוצאים בלחץ המשפחה  לכיוון גבול פולין-רוסיה כדי לעבור לצד הרוסי. מוטל מעמיס על העגלה אופניים למקרה שירצה לחזור לחנה אותה לא יכול היה לקחת עמו.  האופניים אכן נושאות אותו חזרה הביתה לאהובתו אותה לא יעזוב יותר במהלך המלחמה.

ביום פרוץ המלחמה בין גרמניה לפולין- האחד בספטמבר 1939. מוטל שוהה ברובנה לרגל העסקים. מוטל נבהל וחוזר מיד הביתה.  הוא מוצא את תושבי העיירה מבוהלים. הצ'כים שמחו קצת, האוקראינים שמחו,  והיהודים כמובן חששו לגורלם.

הימים הבאים היו גדושי התרגשות וציפייה לבאות.  לאחר  כמה ימי לחימה היה ברור שידם של הגרמנים על העליונה וחרדת היהודים הלכה וגברה עם התקדמות הגרמנים לתוך פולין.

"שמעתי על החלטת המשפחה, שעלינו, הצעירים, להסתלק מיד מזרחה לכיוון הגבול הרוסי-פולני. הבהלה הייתה עצומה והורינו דחקו בנו להעמיס במהירות את הצרורות על העגלה של דודי, שהסוסים כבר היו רתומים אליה"

סערה עצומה התחוללה בלב כולנו. אם לכולם היו באותו מעמד גורלי התלבטויות, ספקות וייסורי מצפון,  הרי שלי הייתה בעיה נוספת, מרכזית וכואבת כפל כפליים. מה יהיה על חנה?

פתאום הרגשתי, שהיא יקרה לי לא פחות מאחותי היחידה ובכל מאודי רציתי שגם היא תצטרף אלינו. אבל, חנה עדיין איננה בת משפחה ואיך אוכל להגיד להורי שברצוני לצרפה למסענו?

חנה הייתה בת כיתתי בבית-הספר העממי הפולני. הכרנו, כמובן, מאז שהיינו ילדים. רק עם שובי מהגימנסיה ברובנה, נפגשנו שוב והפעם כחברים בתנועת "הנוער הציוני". פתאום נמשכנו זה לזו והתחלנו מבלים יחד ערב ערב.  תחילה ב"קן"  התנועתי בחישול התודעה הציונית והכמיהה לארץ ישראל, בהרצאות, זמרת הארץ וריקודי ההורה הסוערים ולאחר מכן בהתבודדות, על פי רוב, ליד הגשר, שעל נחל הסטובלה.   זה כמה חודשים שאנו "יוצאים" יחד. מתגעגעים זה לזה במשך כל היום ומחכים לבוא הערב, כדי להיפגש שוב, אך עד כה טרם דנו בטיב יחסינו ואף לא העזנו לדבר על העתיד. אביה של חנה היה שומר מצוות, ליברל, פעיל ציוני מובהק ומתקדם בדעותיו. לעומת זאת, אמה הייתה מדקדקת בשמירת המצוות וכמעט קנאית. הייתי בן בית אצלם, כי הייתי בא לפגישה עם חנה ערב ערב ולפעמים ביליתי שם שעות. הם היו עדיין אנשים צעירים – בשנות הארבעים לחייהם – והרגשתי מאוד נוח בחברתם.  

בסיכום מהיר של שיקולי, הגעתי למסקנה שהורי חנה, ובמיוחד אמה, לא יסכימו בשום אופן, שחנה תעזוב את הבית בנסיבות אלה, על אף הסכנות והספקות לגבי העומד לבוא.

מובן שלא סיפרתי לאיש ממשפחתי על המתחולל בנפשי. הורי דרשו בכל תוקף שנסתלק מיד. הרגשתי שאינני יכול לסרב להם. החלטתי לרוץ ולהעמיס את אופני על העגלה בתקווה, שאם רק יתאפשר לי, אחזור במהירות הביתה ולחנה, לאחר שאראה איך ייפול דבר.

עם כל אי הנעימות שבדבר דפקתי על דלת ביתה של חנה. חנה לא ישנה, מתוך רגישות יתר למצבים קריטיים ואינסטינקט על טבעי, יצאה מיד כשרק כתונת לגופה. תוך שניות הסברתי לה את העומד להתרחש. הספקתי להגיד לה שהאופניים אתי וכי אני מקווה שאחזור במהרה. עם כל כאב הלב נפרדנו לשלום בחיפזון, ידעתי שכולם מחכים לי בחוסר סבלנות ליד העגלה כדי לצאת לדרך, בלב כבד וייסורי מצפון איומים חזרתי הביתה.

נפרדנו מהורינו בתקווה, שאין זו אלא אזעקת שווא ונחזור בהקדם. וכך יצאנו לדרך שבעה צעירים: בני דודי – מרדכי (שנינו נקראנו על שם הסבא המשותף שלנו), איטה-מלה (יהודית) ובעלה שלמה לין, שנישאו ממש לפני פרוץ המלחמה, יעקב ומשה, אחותי רחל ואנוכי.  שלמה היה חבוש בבטנו כיוון שנלקח על ידינו ממיטת חוליו, בה שכב לאחר ניתוח תוספתן. 


שלמה לין גר בארץ ישראל בשנות השלושים הוא חזר לעיירה וורקוביץ  להינשא לאיטה. 
 חתונתם נערכה בשנת 1939 והם הצליחו לצאת ברגע האחרון בזכות הדרכון של שלמה והגיעו לארץ.
 

כוונו את פעמינו לעבר העיירה מיזוץ', המרוחקת כחמישה עשר קילומטרים מוורקוביץ' וממנה ניתן להגיע לאוסטרה, עיר הגבול הרוסי-פולני. השעה הייתה כמעט חצות כשהתחלנו במסע. הלילה היה חמים, שקט ורגוע. לא היה כל סימן למלחמה, פרט לאלפי הפליטים ששרכו דרכם מזרחה.

עם הנץ החמה הגענו למיזוץ'. עצרנו בטבורה של העיירה. שמנו אוכל ומים לפני הסוסים ואף סעדנו את ליבנו בצידה, שלקחנו אתנו מהבית.  העיירה הייתה דחוסה פליטים, רובם יהודים, שהגיעו ממערב פולין וממרכזה, אנשים שעברו מאות קילומטרים במנוסתם המבוהלת מאימת הגרמנים.

החלטנו להמשיך מזרחה לעיר אוסטרה. יצאנו לדרך, כשהסוסים פוסעים לאיטם ואנחנו בעקבותיהם, צועדים ברגל לצדי העגלה. רק שלמה ישב-שכב על גבי החפצים.  לולא המלחמה היה הטיול יכול להיות נעים.   

כולנו היינו צעירים. בן-דודי מרדכי, המבוגר שבינינו, היה בן עשרים וחמש, לאחר סיום לימודיו בישיבה ברובנה ושירותו בצבא הפולני בגדוד תותחנים. גבה-קומה היה ורחב כתפיים, דומה לאביו – דודי איצי-בער.  שלמה היה בן עשרים ושתיים, למד בישיבה בווילנה לפני עלותו ארצה.  איטה-מלה ואנוכי היינו בני תשע עשרה לאחר לימודנו בגימנסיה "תרבות" ברובנה. יעקב ואחותי רחל היו בני שבע-עשרה – עדיין תלמידים, ומשה – הצעיר שבינינו – היה בן שתים-עשרה שנים.

לפנות ערב הגענו לאוסטרה. הנהר הורין עובר בצדה המזרחי של העיירה ומשמש כגבול רוסיה-פולין.  בכניסה לעיר עמדו שוטרים פולנים ששאלו כל מי שהגיע מהיכן הוא והיה עליו להזדהות. כשהגיע תורנו ונודע להם שאנחנו מוורקוביץ', חרה להם הדבר, ואחד הקצינים התפרץ בזעם: "מה גם מוורקוביץ' כבר בורחים, משמע כל פולין אבדה. בואכם לעיר יגרום לבהלה לא רצויה. לא אתן לכם לעבור ועלי לעצור אתכם".  הובלנו לאחת החצרות בקרבת מקום. הכניסו אותנו לדירה ותחנונינו לא הואילו. למחרת היום, שבת בבוקר, הקצין הודיע לנו שהוחלט לגרשנו בחזרה לוורקוביץ' ושעל השוטר ללוותנו עד ליציאה מהעיר.

אשר לי – משך כל הנסיעה מוורקוביץ' עד הגיענו לאוסטרה, ובמיוחד בלילה, עת היינו עצורים, התייסרתי במחשבות, שלא נתנו לי מנוח אף לרגע.  האם היה נכון לעזוב את הבית? לאן כל זה מוביל? מה יקרה עוד? מה צופן לנו העתיד? מעל כל אלה העיקה עליי המחשבה – מדוע חנה לא אתי. אילו הייתה כאן – הכל היה אחרת והרבה יותר קל. האם פעלתי נכון? ייתכן ולא הייתי צריך לנסוע כלל, או לפחות לא בלעדיה. געגועי גברו ככל שהשעות נקפו.

בארוחת הבוקר, החלטתי כבר הייתה נחושה – אני חוזר מיד לוורקוביץ' ונראה מה יילד יום. החבורה הבינה, כנראה, לרוחי ולא ניסתה לעצרני. עליתי על האופניים והתחלתי לדהור מערבה. כיוון שהדרך הייתה מישורית והיום היה יפה, התקדמתי במהירות רבה, בלי להרגיש כל מאמץ. צעיר הייתי ומתורגל היטב בענפי ספורט שונים וביניהם רכיבה על אופניים. אותו יום הייתה לרכיבה משמעות אחרת לגמרי. עם כל סיבוב של הדוושות הרגשתי, שאני מבצע את הדבר הנכון שאני חייב לעשותו ברגע זה. הפעם נסעתי בכוח הרצון ולא בכוח השרירים. 

הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שנסעתי בשבת. הגעתי לפאתי וורקוביץ' בצהרי היום. ירדתי מהאופניים והובלתי אותם ביד. בעיירתנו, כמו בכל יתר המקומות בסביבה, הקפידו היהודים לא לחלל את השבת ובמיוחד לא בפומבי.

ראשית הלכתי לביתה של חנה ומצאתי את כל בני המשפחה במקום. סיפרתי בקצרה את קורותינו בימים האחרונים. שמעתי מפיהם מה עבר עליהם ומשם מיהרתי הביתה להורי ולבית דודי.  כמעט בכל הבתים השתכנו פליטים – יהודים שהגיעו מכל קצווי פולין. כולם סיפרו על הזוועות שהגרמנים עוללו ליהודים בשטחים אשר נתפשו על ידם ואשר  מאימתם ברחו.  הסיפורים היו על התעללות, השפלה ומכות. גם בביתנו היו הרבה פליטים.

בערב ישבנו על ספסל מתחת לעץ על-יד ביתה של חנה. הערב היה מלא מסתורין. השמיים בערו מסביב באופק כמו בערב שחזרתי מדובנה. ראיתי את בני העיירה מסתובבים בחוסר מנוחה משווע.

ישבנו צמודים צמודים, והרגשנו שזו שעה גורלית לשנינו. מחשבותינו סבבו סביב השאלה מהו הדבר הנכון שיש לעשותו כעת. האם עלי להישאר ולא לחזור לאוסטרה למחרת היום או לנסות ולקבל את הסכמת הורינו שחנה תצטרף אלי בשובי לשם. התברר באותו ערב שאין בכוחנו להיפרד, כל עוד הדבר יהיה תלוי בנו. כשנפרדנו מאוחר בלילה, החלטנו, שניפגש שוב בבוקר ונראה מה ילד יום.

הבוקר שלמחרת, היום הראשון בשבוע, 17 בספטמבר 1939, היה יום בהיר ויפה ללא סימן למלחמה. נפגשתי עם חנה בביתה ויצאנו לטייל ברחוב. היה איזה רוגע מוזר ולא ראינו צורך דחוף להחליט מיד מה עלינו לעשות.  רבים הסתובבו כמונו בעיירה, מחליפים דעות על המתרחש ומצפים לשמוע שאנגליה וצרפת התחילו להושיט עזרה לפולין, כדי להצילה מתבוסה.

בשעה עשר בבוקר, בערך, נפוצה שמועה שהצבא הרוסי חצה את הגבול המשותף עם פולין ונע מערבה, כדי לעזור לצבא הפולני לדחוף את הגרמנים. דבר זה היה בלתי צפוי לחלוטין והביא להקלה מידית במצב הרוח של היהודים. 

אותו יום לא ידע אף אחד מאתנו על ההסכם הסודי בין גרמניה וברית-המועצות אשר נחתם בין ריבנטרופ ומולוטוב, ימים מספר לפני פרוץ המלחמה, לחלוקת פולין בין גרמניה ורוסיה.

(קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 49-55)

תושייה מקרה שני

עם כניסת הרוסים לוורקוביץ' השתנו התנאים. מוטל ואחרים קיוו שהשלטון יכיר בהם כחקלאים לכל דבר והשתדלו לא לבלוט כבעלי הון.  נודע להם שהעשירים בעיירה, בעלי הקרקעות ותעשיינים  נעלמים באישון לילה. למרות שמוטל כבר סיים את בית-הספר התיכון הוא חזר לבית הספר יחד עם חנה.

אנחנו הצעירים, לא ידענו רוסית כלל, למרות שזו עוד שפה סלאבית הדומה לאוקראינית לפולנית. רק המבוגרים,  שחיו בעיירה עוד בתקופה הצארית, ידעו שפה זו.  ולכן, כאשר נפתח בית ספר תיכון ערב נרשמו ללימודים כמעט כל חברינו, וחנה ואנוכי בתוכם.


אף על פי שכבר סיימתי את לימודי בבית הספר התיכון, נרשמתי ללמודים אלה משתי סיבות: א. להיות יחד עם חנה כל ערב בבית-הספר. ב. ללמוד את השפה הרוסית והאוקראינית על ספרותן. בנוסף לתולדות שני עמים אלה וכמה דברים נלווים אשר היו זרים לנו.  למרות שהשתעממתי בשעורי האלגברה, הגיאומטריה, הפיסיקה, הכימיה והגרמנית – מקצועות שכבר למדתי מזמן – נהניתי מאוד מאלה שלא הכרתי, מה גם שהמורים היו מצוינים ומעניינים מאוד. במיוחד שמחתי להכיר את הספרות הרוסית בשירה ובפרוזה.

 (קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 62)

תושייה מקרה שלישי

כאשר הגרמנים פתחו במתקפה על השטחים בשליטת הרוסים ב-22 ביוני 1941, החלו הפצצות, שוב חזרה הבהלה לחיים.  מוטל, חנה והמשפחות ניסו לחזור לחיים הרגילים, בתקווה שהרע מכל לא יקרה.  אך לבסוף נאלצו להתמודד עם המציאות הקשה,  החלו מקרים של התעללות באוכלוסייה החלשה, האוקראינים שיתפו פעולה עם הגרמנים והחלו לרדות באוכלוסייה היהודית:

"למחרת היום הודבקו כרוזים, שעל היהודים להביא מיד לכיכר השוק כל מטבע זר, כלי כסף וזהב, תכשיטים ויהלומים אשר ברשותם ולמוסרם. מי שברשותו יימצאו פריטים אלה לאחר מכן, יוצא להורג ( לא פחות ולא יותר). התחילה התרוצצות והתייעצות קדחתנית בתוך המשפחות ובין ידידים. האם צריך להסתכן ולהסתיר את הרכוש או למסור אותו.  אני מניח שהרוב הגיע להחלטה זהה: חלק נסתיר וחלק נמסור.  אם כי יהודי העיירה לא היו עשירים, בכל זאת, כמעט שלא היה בית שלא היו בו כמה חפצים יקרי ערך: תשמישי הקדושה  היו עשויים כסף טהור – פמוטות, גביעי יין לקידוש ולהבדלה, קופסאות לבשמים וקופסאות אתרוג, חנוכיות ועוד ועוד. קשה היה להיפרד מחפצים אלה כי רובם היו יקרים לכל אחד. כיוון שהיו אלה חפצים, אשר נקנו לרגל אירועים מיוחדים, כגון בר-מצווה, אירוסין, וחתונה או לרגל הולדת ילד וכו'.   אצל חלק מהיהודים נשמרו מטבעות זהב, של חמישה רובל, עוד מימי הצאר ניקולאי. כסף זה שימש כמטבע עובר לסוחר שנים רבות גם בתקופת השלטון הפולני ותמיד נחשב כחיסכון בטוח.

משפחתי ומשפחתה של חנה פעלו בעצה אחת. חילקנו את הרכוש לשבט ולחסד. הלכתי עם אבי לכיכר השוק. בחוץ, תחת כיפת השמיים, ליד שולחן, ישבו כמה אנשי צבא גרמניים. ליד השולחן השתרך תור ארוך של יהודי העיירה כשכל אחד מחזיק בידו את רכושו. כל מי שהגיע לשולחן שפך עליו את מה שבידיו והערמה הלכה וגדלה – הכול בערבוביה – כסף וזהב, שרשרות ותליונים, תשמישי קדושה וחפצי נוי. אף אחד מהגרמנים לא רשם, אפילו, את שם המוסר ולא נתן קבלה.  

חזרנו הביתה,  אספנו כל מה שהותרנו, שלנו ושל המשפחה של חנה, שמנו בתוך קומקום נחושת גדול והחלטנו להצפינו באדמה בביתה של חנה.  בחרנו כמקום מתאים את יסוד הבית.  חפרנו בור בעומק רב וטמנו אותו שם.

עוד באותו היום פורסמה הודעה, שעל היהודים למסור את כל מקלטי הרדיו שברשותם. שוב איים הצו  במוות למשתמט. (כוונת הגרמנים הייתה למנוע מהיהודים קבלת ידיעות מבחוץ).
(קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 83)

תושייה מקרה רביעי

בחורף הקשה עם השלגים והכפור נדרשים אנשי וורקוביץ' למסור את מעילי הפרווה שלהם.  מה שמסמן להם שהגרמנים שנלחמים ברוסים כנראה קופאים מקור, אולי עוד יש תקווה. ובינתיים צריך לשרוד בקור העז.  מה עושים?

כשבא החורף ועמו השלגים והכפור, הגיעו השמועות הראשונות, שהתקדמות הצבא הגרמני נבלמה על-ידי הרוסים. לא יכולנו לדעת בדיוק על מצב החזית, כיוון שהיינו מנותקים מכל מקורות המידע.  הדברים נודעו לנו מפי שכנים אוקראינים או פולנים.  התעורר בנו זיק של תקווה – אולי יחול שינוי? 

תקוותנו גברה,  כשיום אחד פורסם צו, שעל היהודים למסור את כל מעילי הפרווה אשר ברשותם. הבנו שהחיילים הגרמנים קופאים בקור בחורף הרוסי, שאינם רגילים לו. נזכרנו במפלתו של נפוליאון, אשר במסעו לתוך רוסיה הוכרע על ידי החורף. קיווינו, שההיסטוריה תחזור על עצמה וכעת יכריע הקור את הנאצים.

התלבטנו בשאלה – אם אמנם נחלו הגרמנים מפלה, האם נצליח אנו להישרד? ספק רב כרסם בלבנו.

כל משפחה מסרה רק חלק מהפרוות שהיו ברשותה והרוב הוסתר. יש לדעת, שבמקומותינו, הפרוות לא נחשבו למותרות, כי אם צורך הכרחי לשם התגברות על קור החורף, שהיה מגיע לעתים תכופות ל- 35 מעלות צלסיוס מתחת לאפס. הממוצע הרגיל היה – 24 מעלות מתחת לאפס. רוב האדרות שהיו בשימוש היו של עורות כבשים, אבל היו גם פרוות יקרות ובמיוחד אלו של נשים.

חיפשתי בביתנו מקום מסתור לפרוות. כמקום המתאים ביותר בחרנו חלל שנמצא בתקרה. ביתנו היה בנוי עץ. התקרה הייתה עשויה קורות  עבות, מצופות לוחות מטויחים. 

מעל תנור האפייה היה, כבכל בית באוקראינה, כוך (אינטרסול) סגור עם שתי דלתות קטנות. בתוך כוך זה הייתה מנהרה אשר נוצרה בין לוחות העץ. רוחבה כמטר, אורכה כשלושים מטרים וגובהה כעשרים וחמישה ס"מ.  היה קשה לדחוף פנימה את הפרוות, כיוון שלשם הטיוח חוברו סרגלים דקים במסמרים ללוחות. מסמרים אלה עברו את הלוחות ובלטו כלפי מעלה באורך של כשני ס"מ. בשטח שעמד לרשותי היו לפחות מאה חודים של מסמרים. בעזרת כלים פרשתי בפנים יריעת אברזין ודחפתי לתוך החלל את כל הפרוות שנותרו בידינו, של משפחת חנה ושל משפחתי. באותה הזדמנות הטמנתי בפנים פריטי לבוש חמים: כפפות, אפודות, מגפיים, גרבי צמר, וכד'.  באחד הכיסים הכנסתי שעון זהב שהיה שייך למנחם – אביה של חנה. שעון זה לא הסתרנו בקומקום שהוטמן באדמה, כדי שהמנגנון לא יחליד.  את פתח "המנהרה" סתמתי בלבנים, טייחתי וסיידתי, כך שלא נשאר כל סימן למבצע. אני מאריך ומפרט את העניין כי עוד יסופר בו.

(קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 98-99)

תושייה מקרה חמישי

בתקופת הבריחה, חנה, רחל ומוטל עברו ממתבן למתבן בחורף הקר. בחלק מן המקרים ידעו הבעלים שהם מסתתרים במתבן בעיקר הצכים, ובחלק מן המקרים ללא ידיעתם. הם עברו ממתבן למתבן.  בשלב מסוים מוטל החליט לחזור אל הבית כדי להוציא את הבגדים החמים מן המסתור בביתם שעמד בגיטו.  הוא השיג מברג גדול , חוט ברזל עבה באורך של מטר וחצי, כמה נרות וקופסת גפרורים מאחד הצ'כים שאותו שיתף בכוונתו להגיע לגטו לחלץ את הבגדים החמים. כולם ניסו לשכנע אותו לא ללכת לשם, כולל חנה ורחל, אך הוא לא וויתר.

למברג הייתי זקוק לשם הוצאת הלבנים שסתמו את פתח המחבוא. את מוט הברזל כופפתי לוו בקצה אחד, כדי שאוכל לתפוס בו את הבגדים בתוך ה"מנהרה" ואת הקצה השני לכעין ידית לאחיזה נוחה.

ערב אחד, כשהכול הוכן, יצאתי עם חנה ורחל למבצע. בחוץ שרר קור איום. השלג כיסה את כל הסובב אותנו. הלכנו בשדות בכבדות רבה. בגלל עומק השלג. אף שהלילה היה חשוך, על גבי הלובן נראו היטב דמויות כהות, כפי שאנחנו היינו. 

הגענו לכביש רובנה-דובנה והיה עלינו ללכת לימינו כמה קילומטרים בתוך יער ה"ליסטים", חצינו אותו, לאחר שהמתנו מאחורי העצים, לרגע שבו לא יהיה עליו מעבר כלי רכב.  התרחקנו מהכביש לתוך היער, אבל לא יותר מדי, כדי שנוכל לראותו ולא לסטות מהנתיב.

לאחר דרך ארוכה, ראינו את העיירה מרחוק, עברנו עוד כבישים, ולבסוף פנינו דרך השדה לכיוון הגטו. הגענו לביתה של רייזל המיילדת. גדר התיל של הגטו במקום זה הייתה פרוצה וקרעי חוטים התגלגלו רמוסים על הארץ. עברנו במהירות בין הבתים שהביטו בנו פעורי דלתות וחלונות ונראו כרוחות רפאים.

הגענו לביתנו. גם הוא נראה כך, פרוץ מכל עבר. כל השערים , הדלתות והחלונות נתלשו ממנו, שברי זכוכית, נוצות, קש, לוחות עץ וחפצים מנותצים התגלגלו בערבוביה. בגג נראו חורים ענקיים, מאחר שחלק מהרעפים נשדד ממנו.  פה ושם היה תלוי קרש עץ מתנדנד על מסמר.          

הגענו לחדר בו היה הכוך עם המחבוא. גילינו, שלמזלנו, הדלת הקטנה של הכוך עדיין נמצאת במקומה וסוגרת את הכניסה אליו.  כן קיימת עדיין אחת מדלתות הכניסה לחדר, שבהיותה פתוחה לגמרי הסתירה את הפינה שבדיוק מעליה הכוך (דלת הכניסה לחדר הייתה בזמנו מורכבת משתי כנפיים).

טיפסתי ועליתי יחד עם רחל לתוך הכוך והכלים בידינו. חנה סגרה עלינו את הדלת והסתתרה, כשגופה צמוד לקיר והדלת לחוצה אליה. נדברנו שאם חנה תשמע רחש חשוד כלשהו, עליה לשרוט קלות בציפורניה את הדלת כדי שאפסיק מיד את העבודה, ולשרוט שנית בחלוף הסכנה.

הדלקנו נר ורחל החזיקה אותו בידה. בעזרת המברג התחלתי לקלף את הטיח כדי להגיע ללבנים. היה עלי לעבוד בזהירות רבה, ככל האפשר, כדי לא להקים רעש. לאחר כמה דקות לשהייתנו בתוך הכוך, נשמעה שריטה. הפסקתי את הקילוף ולבי התחיל לפעום בחוזקה. דרך הדלת הקטנה הסגורה שמעתי אנשים מסתובבים בתוך הבית. עבור דקות ארוכות שנראו כמו נצח, עד שנהיה שקט ונשמעה שריטה של חנה. פתחתי קצת את הדלת. חנה אמרה לי ששני אוקראינים שוטטו בחדרים, תלשו מה שתלשו מהבניין והלכו. היא ביקשה שנרד ונסתלק, כי מסוכן להישאר במקום. אמרתי לה להשתדל ולהחזיק מעמד וחזרתי לטפל בלבנים, שמחלקן הספקתי כבר לקלף את הטיח.

העבודה הייתה מסובכת מאוד: ראשית, אור הנר היה קלוש ביותר, שנית, אסור היה לי לדפוק, שלישית, תנוחתי הייתה בלתי אפשרית. בגלל התקרה הנמוכה היה עלי לעמוד על ברכי, מכורבל וראשי כפוף כלפי מטה.

והנה שוב מסתובבים אנשים בבית, ולאחר זמן, שנמשך כנצח, חוזר השקט. חנה מתחננת שנסתלק כי זה סופנו. אני לא  מתייאש ולא מוותר.  אילו הייתי שועה להפצרותיהן של חנה ורחל, היינו מזמן מסתלקים מהמקום, אולם הרגשתי שאני חייב לבצע את המשימה ויהי מה.

לבסוף היו הלבנים בחוץ. ניסיתי למשוך את האברזין עם החפצים מן המנהרה, אבל, כפי שצפיתי, הוא נתפש בקצות המסמרים הבולטים. נעזרתי בוו שהיה ברשותי. משכתי והוצאתי את דברי הלבוש אחד אחד עד האחרון שבהם.  זרקתי הכול למטה וקפצנו מהכוך.  עטפנו במהירות את החפצים בתוך האברזין, שגם אותו הצלחתי להוציא ומאחר שלא שמענו כל רחש, התחלנו ללכת בכיוון השדה לעבר ביתו של אנדריי טכוריק. במקום בטוח יחסית, בחסות המתבן, עצרנו כדי לנוח קמעה וכדי להירגע מן המתח העצום. חנה רעדה מקור, כיוון שעמדה כל הזמן בצינה.  שקלנו לדפוק על דלתו של טכוריק ולהיכנס לבית, אך החלטנו לוותר על הרעיון ולחזור, מהר ככל האפשר, לדומברובקה. 

פרשנו את החבילה, שהכילה מעילי פרווה., כובעי צמר, גרביים עבים, כפפות, מגפיים, ונעליים. בו במקום הורדנו את הסמרטוטים הבלים מעל גופינו והתלבשנו בבגדים החמים. תוך שניות הרגשנו כאילו נולדנו מחדש. הקמנו חיץ רציני ואמין בין גופינו והקור הנורא ששרר בחוץ. עטפנו את החפצים הנותרים באברזין ויצאנו לדרך בה הגענו. דרך ארוכה אך הפעם בבגדים חמים.  

בלילה שלמחרת נפגשנו עם הורינו והבאנו להם בגדים חמים. רק אז סיפרנו להם על המבצע ועל כל מה שעבר עלינו בלילה הקודם.

הבגדים החמים הטיבו מיד את מצבם.  הסבל המתמיד מהקור הופחת ולו במקצת, ובמיוחד סבלה של אימא, אשר הכאבים לא הרפו ממנה כל הזמן.

(קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 129-133)

 

תושייה מקרה שישי

בסוף חודש מאי נודע לאנשי וורקוביץ' על מה שארע בגטו דובנה, שם נרצחו כל היהודים הבלתי-מקצועיים והבלתי יעילים: זקנים נשים וילדים. גם בגטו וורקוביץ' נעשו פעולות לקראת סינון האנשים.  ה"יודנרט" נאלץ לספק רשימה של בעלי מקצוע, אנשים המציאו מקצועות כדי להיכלל ברשימה, והגרמנים סיפקו תעודות לבעלי המקצוע מה שבינתיים הציל את חייהם. הצעירים שבחבורה החליטו לפעול. הם נפגשו בחשאי במרתף ביתו של מוטל קרופ. כיוון שהיו שמועות שביערות פוליסיה נמצאים פרטיזנים, שפועלים נגד הגרמנים, הם החליטו שהמטרה תהיה להגיע אל הפרטיזנים.  הם מכינים תעודות מזויפות ואפילו משיגים אקדח. כאשר מתרבות הידיעות על רצח בגטאות הקרובים, מוטל בונה מסתור במרתף הבית.

קבענו שלשם כך דרושים לנו שני דברים: אחד – תעודות מזויפות, כדי לעבור מרחק של למעלה ממאה קילומטרים זרוע כפרים אוקראינים עוינים ודבר שני – נשק.  כן החלטנו להכניס בסוד העניינים עוד צעירים וצעירות,  שניתן לסמוך עליהם.

התרכזנו בעניין התעודות. לאחר תצפיות על דרך העפר דובנה-אוסטרה, שעברה מעבר לגדר של הגטו, ראינו שמדי פעם עוברים ממערב לכיוון מזרח צעירים רוסים שנראו כשבויי מלחמה. דובבנו אחדים מהם והתברר, שהם ממזרח אוקראינה או רוסיה. הם נלקחו על ידי הגרמנים לעבודות כפייה בגרמניה ומאחר שנפצעו או חלו  - שוחררו.  הם לא קיבלו כל צידה לדרך ואף לא אמצעי תחבורה. הם הלכו מאות קילומטרים ברגל, היו עייפים ורצוצים וניזונו מכל המזדמן להם בשדה או בגן, החלטנו להגניב מישהו מהם לגטו,  כדי לראות את תעודותיו.

יוסל כץ וצבי לרנר, שהיו צלמים מקצועיים, לקחו את התעודה לעליית הגג, ובזמן שאורחנו אכל, הם צילמו אותה כמה וכמה פעמים על גבי תשלילי זכוכית בגודל המקורי. (אז לא היו קיימות מכונות העתקה שאנו מכירים כיום.) החזרנו את התעודה לבעליה, נתנו לו קצת צידה לדרך, בגדים כלשהם, והוצאנו אותו מהגטו, כדי שימשיך בדרכו. שני הצלמים הקימו מעבדה מאולתרת במרתף הבית ופיתחו את התשלילים. כעת היה עלינו לבטל את כל הפרטים האישיים הרשומים בתעודה וכן את החותמת, כדי לקבל טופס חלק שניתן לשכפלו ולאחר מכן להכניס בו פרטים, בהתאם לצורך.  כן היה עלינו ליצור חותמת גומי, לשם החתמת המסמך.  אני קיבלתי על עצמי לבצע שני דברים אלה. הייתה זאת עבודה כמעט בלתי אפשרית, בהתחשב בכך שלא היו לי הכלים והחומרים הדרושים, לא היה לי גם ניסיון קודם ואף היה צריך לעשות זאת בתנאי מחתרת, כדי שדיירי הבית לא ידעו דבר.



הצילום של מוטל לתעודה המזויפת

בעבודת נמלים, הצלחתי להבין את התשליל. הכנת החותמת העגולה הייתה מסובכת עוד יותר. היה עלי לחתוך בשבר של סכין גילוח שקעים בתוך חתיכת גומי מסוליית ערדל ולהשאיר אותיות בולטות בתשליל (כפי שאותיות נראו בראי).  לאחר השלמת הלוח והחותמת היה עלינו להדפיס את הטפסים. כאן התעוררו בעיות רציניות חדשות. נייר הצילום שיוסל כץ הביא אתו לגטו היה עבה מדי ולא מתאים למטרה. היה עלינו לפנות לשכננו הצלם מש שוורצגורין. נאלצנו להמציא תירוץ משכנע לצורך בנייר צילום בגטו. הנייר שהיה ברשותו היה אומנם דק אבל צבעו צהבהב. שלחנו את צבי לרנר לדובנה והוא הצליח להשיג קצת נייר שהיה גם לבן וגם דק, על נייר זה הדפסנו כשלושים תעודות.  כעשרים תעודות נוספות הדפסנו על הנייר הפחות מתאים.  בינתיים התחלנו, אנחנו הבחורים, לגדל שפמים כדי לשוות לעצמנו חזות של אוקראינים. הצטלמנו ברובשקות אוקראיניות, מלאנו את התעודות בשמות סלאביים, הדבקנו את התמונות והחתמנו בחותמת. את התעודות חילקנו שווה בשווה, פחות או יותר בין הבחורים והבחורות, שהוכנסו בסוד העניין.  בכסף שאספנו בינינו הצלחנו לקנות אקדח תופי אחד עם עשרה כדורים, מגרמני בשדה התעופה בו עבדנו. קיווינו שנוכל לקנות עוד, אבל דבר זה לא הסתייע.  מחוסר מקום מתאים לא יכולנו אפילו לבדוק אם האקדח יורה.

המשכנו להיפגש במרתף ביתנו ולהתוות תכניות פעולה, אבל כל רעיון שהעלינו נדון מראש לכישלון. היינו מוגבלים מכל הבחינות וידינו כבולות עד כדי ייאוש מוחלט.

כל אותה עת הגיעו ידיעות מזעזעות על רצח היהודים בעיירה זו או אחרת, והרגשנו שהזמן פועל לרעתנו. כל יום שעבר קירב את קצנו. מסיפורי הניצולים, שהגיעו לגטו, למדנו לדעת שמי שמצליח להסתתר במקום כלשהו בעת פשיטת הגרמנים על הגטו, נשאר, בינתיים, בחיים. רבים התחילו להכין מקומות סתר בתוך בתי מגוריהם. המסתור שבניתי בעליית גג ביתנו, לא נראה לי אמין ביותר. חיפשתי פתרון טוב יותר.

המרתף בביתנו היה גדול מאוד, ושימש בזמנו לאחסון הפירות.  המרתף היה בנוי בצורת "ריש" הפוכה. החלטנו לסגור בקיר את החלק הפונה ימינה ולהשאיר את המרתף באורך רגיל, כשלחלק הימני כניסה סמויה מהרצפה. לשם כך היה צריך להקים קיר באורך של שישה מטרים ובגובה שני מטרים ושמונים סנטימטרים. בביתנו לא היה החומר הדרוש לכך, אולם בחצר בית דודי איצי-בער הייתה ערימה גדולה של אבני סיד, שהוכנה, בזמנו, לשם בנייה כלשהי.  העברנו משם טונות של אבנים כאלה ואני סיתתי אותן, כדי שניתן יהיה לבנות מהן קיר.  בעזרת אבי וכמה גברים מתושבי הבית הקמתי את הקיר.  היה לי בזה קצת ניסיון, כיוון שכאשר בנו אצלנו פעם רפת מאבנים כאלה, ביקשתי מהבנאים, שירשו לי לנסות את כוחי בסיתות ובבנייה.  הם הרשו לי ואף קיבלתי מהם מחמאות. בגמר הבנייה טייחתי את הקיר וכדי לייבשו מהר, ככל האפשר, הפעלנו תנור ברזל לידו (הוצאנו ארובת פח דרך החלון) במשך כמה ימים ללא הפסקה.

לאחר הייבוש היה צורך לסייד את הקיר. הוספתי קצת אדמה לסיד, כדי שלא ייראה טרי מדי וסיידתי את כל המרתף לשם אחידות הגוון. את פתח הכניסה לא היה קשה לפתוח, מכיוון שתקרת המרתף הייתה בנויה לבנים בין פסי ברזל בשיטת הקשת. הספיקו כמה מכות פטיש חזקות כלפי מעלה כדי להוציא לבנה אחת והיתר הוצאו בקלות יחסית. החור נפער מחוץ לחדר המגורים, מקום בו הייתה רצפת בטון דקה.  בניתי דלת כניסה קטנה, כדי החלקת אדם, די בצמצום, פנימה. הדלת צופתה בשכבה דקה מאוד של בטון והותאמה כך, שעם סגירתה כמעט ולא נראה סימן פתח. כל הפינה כוסתה בגזרי עץ, בדומה לזה שבנינו בעליית הגג., עם פתח כניסה סמוי בדיוק מול הפתח שבתקרת המרתף. היה צריך להיות די גמיש כדי להיכנס פנימה בזחילה ולרדת בסולם שהוצב קודם לכן בתוך המרתף.

ההסוואה הייתה כמעט מושלמת וקשה היה להניח שקיים כאן מקום מסתור. את החלון הקטן, שניתן לראותו מחוץ לבית, כיסינו בכמה ארגזי עץ כך שהאוויר יוכל להגיע לתוך המרתף והחלון עצמו לא ייראה. בתוך המרתף שמנו חבית מלאה מים ואוכל שיספיק לקבוצת אנשים לכמה ימים. מחבוא זה אמנם הציל את הורי לתקופת מה.

קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 105-108

תושייה – מקרה שביעי

מוטל וחנה ושתי אחיות יוצאים מן הגטו ברגע האחרון. מוטל משיג עבודה אצל  ידיד ותיק של המשפחה, צ'כי מהכפר דומברובקה.  הוא שואל אם יוכל לצרף את אשתו, וכך מוציא גם את חנה. לפני כן, הם שולחים את אחותו של מוטל רחל יחד עם סוניה אחותה של חנה לעבוד בדומברובקה או במרטינובקה שבשכנותה.  הם מקווים שהן תשגנה עבודה שם, אצל הצ'כים שהכירו היטב את אבי המשפחה.  כאשר נודע על חיסול הגטו ורצח יהודי וורקוביץ' נאלצים מוטל וחנה לעבור ממקום למקום, לעתים עזבו מקום מבלי לדעת לאן הם הולכים, התחבאו במתבנים בחורף,  בשדות חיטה בקיץ. מכול מקום נאלצו לעזוב לאחר זמן קצר. לעתים ידעו עליהם לעתים לא.....

אמה של חנה, שהייתה בעלת נטיות דתיות חזקות ביותר, הגתה פתאום רעיון, שזעזע את חנה ואותי עד מאוד. בתוך התופת הנוראה אליו נקלענו, היא הציעה ש"נקים חופה" ואני אשא את חנה לאשה כדת משה וישראל.  אביה של חנה וכן הורי לא התנגדו לכך, אבל גם לא התלהבו מהרעיון. חנה ואנוכי דחינו את ההצעה על הסף. תשובתנו הייתה שאם בני מוות מידי אנחנו – אין טעם בטקס כלשהו. ואם, בדרך נס, נישאר בחיים, נדע לעשות זאת בעתיד, בזמן טוב יותר.

מעבר לגדר, בצד המזרחי, עבר כביש. היינו עומדים בקרבת מקום ומסתכלים על כביש זה כדי לראות את המתרחש בחוץ.  למחרת יום הכיפורים הבחנתי, לפתע, בין העגלות אשר נסעו הלוך ושוב, באחד הצ'כים – ידיד ותיק של משפחתנו – סטניסלב זומר, שנקרא בשם חיבה סטניו, מהכפר דומברובקה, המרוחק תשעה קילומטרים מהעיירה. כשראה אותי עצר והחלפנו כמה מילות נימוסין, לשאלתי על הנשמע אצלו ענה שהכול בסדר, פרט לבעיה אחת – חסרות לו ידיים עובדות במשק.  אם ידוע לי על מישהו שיכול לבוא לעזור לו, היה מודה לי מאוד. הצעתי את עצמי. הוא הסכים ברצון. שאלתי: "מתי לבוא?" "אפילו מחר". הייתה תשובתו. חככתי בדעתי אם לשאול אותו על האפשרות להביא גם בחורה ופלטתי: "האם אני יכול לבוא ביחד עם אשתי?" תשובתו הייתה "אדרבה ואדרבה". התחלנו לתכנן הסתלקות מן הכפר. ראשית, שלחנו את אחותי רחל יחד עם סוניה - אחותה הצעירה של חנה – לכפר דומברובקה או מרטינובקה שבשכנותה. הפנינו אותן לכמה צ'כים ממיודענו, בתקווה שגם הם זקוקים לעזרה במשק. ידענו שעל אחותי להגיד: "אני בתו של אברהם" ויושיטו לה כל עזרה.

קבענו כמה מקומות מפגש בתקווה,  שנתראה בקרוב. למחרת צאתן התחמקתי יחד עם חנה מהגטו ופנינו לעבר דומברובקה. הלכנו לצדי הכביש המוליך לרובנה וחרדה בליבנו שמא ניתפש.  בקטע מסוים עובר הכביש בתוך יער ה"ליסטים", שגם בזמנים כתיקונם פחדו יהודים לעבור בו.

הגענו לביתו של סטניו. קשרי מסחר וידידות עמוקים שררו זה שנים בין הורינו. אביו, כמו יתר שכניו בכפר היה מחכיר את בוסתנו לאבי. בבית הוריו היינו מתקבלים תמיד בסבר פנים יפות.  ובלבביות רבה. פעם עוד בהיותנו, אחותי ואני, ילדים קטנים, השאיר אותנו אבינו אצל משפחת זומר – ההורים, והוא עצמו נסע לפגישה כלשהי בכפר סמוך.

סטניו עצמו היה בן יחיד להוריו. יפה תואר, גובה, רחב כתפיים, בעל שפם קטנטן וחיוך מלבב.  הרפתקן היה מטבעו והתנהגותו יוצאת דופן. בהיותו  כבן שמונה-עשרה, עזב את הוריו נגד רצונם ונסע לארצות הברית.  אביו היה אחד הצ'כים האמידים בדומברובקה וכל נטל הטיפול במשק נפל על כתפיו. לאחר כמה שנים, חזר סטניו לכפר ונרתם לעבודה. לסטניו הייתה הצלחה רבה אצל הבחורות. זאת ידעתי מסיפוריו, בין אמיתיים ובין מדומים, שהיה מספר לי בפגישותינו, בתקפה שלפני המלחמה.  בשנת 1939 הוא התחתן עם אחת הבחורות היפות ביותר בסביבה – צ'כית מהכפר הסמוך אולברוב, כפר מעורב באוקראינים וצ'כים.  היא הייתה עדינת נפש, אצילית ושברירית, עיניה הביעו תום וטוב לב ואמנם  כזאת הייתה.

כאשר נותקו קשרי המסחר בינינו, בתקופת השלטון הסובייטי, נפטרה אמו של סטניו ואביו חי בגפו, במחצית אחת של הבית, ואילו הוא ואשתו, בתם הקטנה ועוזרת אוקראינית, גרו במחצית השנייה.

כשהגענו קיבלו אותנו בחמימות רבה. הצגתי את חנה כאשתי, כדי למנוע כל ספקות והרהורים בעניין זה. לכבוד בואנו, וביודעם, שהיהודים אינם אוכלים בשר חזיר, הם שחטו אווז. חנה התנדבה לעזור לבעלת הבית בהכנת האווז לבישול וכדי שהבשר יהיה לפחות "חצי כשר" (מאחר שהשחיטה לא הייתה כשרה) הציעה להשרותו ולהמליחו, כפי שהיה נהוג בביתה. אותו יום אכלנו, לראשונה  לאחר הרעב המתמיד בגטו, סעודה טעימה שכמותה כבר לא זכרנו.

למחרת היום התחלנו בדיש. העוזרת מצליפה בסוסים המושכים בקורה שמפעילה את המכונה, אני מגיש את האלומות וסטניו מכניסן לתוך המכונה. חנה הפשילה שרוולים ויחד עם בעלת הבית הכינה במטבח מטעמים "כיד המלך". למראית עין נרגענו, אבל לבנו היה בגטו. כול מחשבותינו היו לנעשה בבית. אנו רק העמדנו פנים בפני סטניו ואשתו, שהכול כרגיל, כאילו לא היו לנו כל דאגות ואנחנו בני חורין שנהנים מעצם היותנו צעירים – זוג נשוי בירח דבש. 

יום שמחת תורה עבר עלינו בעבודה וכך גם שלשת הימים שאחריו.  ביום הרביעי בבוקר חשה גברת זומר בבטנה וסטניו נסע אתה לוורקוביץ' אל הרופא הרוסי ד"ר אילגוב. כעבור כמה שעות הם חזרו נרגשים ביותר ואחוזי בהלה.  הסיפור שבפיהם הלם בנו בכל עוצמתו: יהודי וורקוביץ' מובלים מהגטו ליער וטרטורן של מכונות-ירייה נשמע משם.  הכול היה ברור לנו. זהו הסוף. "עכשיו", אמר לנו סטניו,  "כיוון שכל אנשי הכפר יודעים שאתם פה, אז לטובת כולנו, רצוי שתסתלקו מיד, לפני שיקרה כאן אסון".  הבנו שהוא צודק והלכנו בלי לדעת לאן נפנה. הסתובבנו קצת בשדות ופנינו לעבר ביתו של וצלב סמץ', צ'כי וידיד ותיק של אבי, אשר הכיר אותי היטב.  סיפרתי לו על מצבנו ושאלתיו אם הוא יכול לעזור לנו, תשובתו הייתה, שבמשקו אין הוא יכול להסתיר אותנו, בגלל הפועל האוקראיני – אנון, שגר אצלו יחד עם משפחתו.

 (קטעים מתוך ספרו של מרדכי קרופ,  "בין ייאוש לתקווה",  הוצאת משרד הביטחון  תשנ"ג  1992, עמ' 113-114)