איטליה

מוטל וחנה זוג באיטליה - נישאו במודנה,
עברו לסנטה מריה די לאוקה שם נולדה ציפי ועברו לאזור בארי לפני היציאה לארץ

צילום אותנטי של המקום משנת 1946

צילום של ציפי ואברהם קרליץ במסע שורשים לאיטליה שנת 1996

בשנת 1996 נסעה ציפי עם בעלה אברהם בפעם הראשונה לאיטליה
בעקבות הסיפור של הוריה על סנטה מריה די לאוקה.
היא לקחה עמה תמונות שהיו באלבומה ובאלבום של הוריה, והחליטה להצטלם במקום עם התמונה.

בשנת 2013 הצטרפה ציפי קרליץ יחד עם בתה לקבוצה של אנשים שנולדו באיטליה כמוה.
כאן היא מצטלמת על הטיילת בבארי במקום שאמה הצטלמה.

2013 על הטיילת בבארי

הפגנה של הפליטים היהודיים במחנה בלאוקה נגד מדיניות הבריטים הקשורה לעלייה לישראל

שלוש שנים באיטליה 1945-1948

בעדותה ביד ושם ספרה חנה: מרדכי גויס לצבא הרוסי. נשארתי ברובנו עם רחל אחותו של מוטל. היינו כמה בנות, חברות וקרובות משפחה וכולנו התחלנו לעבוד כמזכירות אצל נוטריון. המלחמה הסתיימה והתחלנו לנסות לחזור לחיים.

כמה חודשים אחר כך התחילה הנהירה לפולין, כי פחדו שהרוסים יסגרו את הגבולות. הנוטריון וכל האנשים מסביב עזבו, וגם רחל נסעה. אני נשארתי ברובנו. מרדכי היה בצבא האדום ואני רציתי לחכות לו עד שישתחרר. נהיה מסוכן להישאר בעיר שהייתה בשליטת הרוסים. התחברתי שם לחבורה, שנסעה לישראל. אמרתי להם: "גם אני רוצה לנסוע, אבל מה אני עושה, מרדכי בצבא?" והם שכנעו אותי לנסוע איתם "הוא יבוא אחריך" – כך אמרו וכך היה".
חנה הגיעה למודנה, שם חיכתה למרדכי. בעוד הוא עוזב את הצבא האדום ללא אישור, ומתחיל לנדוד ברחבי אירופה בחיפושים אחריה, היא פוגשת שוב את רחל, שהגיעה אליה עם אריה גלון.

בערב יום כיפור 1945 מוטל הגיע סוף סוף למודנה. וזמן קצר לאחר מכן הם נישאו בנוכחות כמה חברים. הנישואים נערכו ב"שקולה קדורנה" ביה"ס לקציני הצבא במודנה.

הכתובה של מרדכי וחנה קרופ שנכתבה במודנה בכתב ידו של אריה גלון בעלה של אחות מרדכי
וחתומה ע"י שני עדים ניצולים מוורקוביץ' : מיכל גלשטיין ושמעון איצס

גלריה - זוג צעיר וחופשי באיטליה אחרי המלחמה

לאחר זמן קצר, עברו מוטל וחנה לסנטה מריה די לאוקה, הם חשבו כמובן שתוך זמן קצר הם עוזבים באחת הספינות לארץ-ישראל, אך לא כך קרה, הישיבה שלהם התארכה והתארכה, וחנה כבר הייתה בהריון עם ציפי. ציפי נולדה באוגוסט 1946, בסנטה מריה די לאוקה.

גלריה - ההורים הצעירים עם התינוקת החדשה

גלריה - ציפי התינוקת בשנות חייה הראשונות באיטליה
באותן שנים מרדכי למד צילום והייתה לו מצלמה אישית
בגלריה זו ניתן למצוא את נפש האמן שבאה לידי ביטוי

לאחר שנה וחצי בסנטה מריה די לאוקה, במאי 1947 עברו מוטל וחנה עם ציפי, לעיר הנמל בארי, כדי להיות קרובים לנמל היציאה המובטח לארץ-ישראל. שם התגוררה המשפחה שוב במחנה פליטים פלייזה. רק בדצמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל.

מסלול "הבריחה"

מסלול "הבריחה" בסרט הדוקודרמה THE ILLEGALS של מאייר לוין בארכיון שפילברג מציג מסלול דומה למסלול שעברה חנה ועוד יהודים רבים ששרדו בשואה. היא יצאה מרובנה, אליה הגיעה בתום המלחמה, עם מרדכי, לאחר ששרדו במשך חודשים ארוכים במקומות מסתור שונים. מרדכי גויס לצבא האדום. חנה חברה לאנשים שתכננו לצאת לארץ-ישראל. בחסות אנשי "הבריחה" הם עברו את המסלול הארוך עד שהגיעו למודנה באיטליה. במודנה חיכתה חנה לשובו של מרדכי מן "הצבא האדום". היא הייתה בטוחה שהוא ישוב אליה. ומוטל שאיבד את הקשר עם חנה נדד בכל רחבי אירופה לחפש את חנה ואת אחותו רחל. כמו גיבור סיפורו של הסרט הוא שואל כל אחד שמוצא בדרך אולי שמע על חנה, בסופו של דבר באופן מקרי ביותר כאשר הוא חובר לקבוצה מ"הבריחה", הוא פוגש בן-עיר שלו שנודד עם כמה בחורים ועוסק בסחר בדולרים. הבחור יודע בדיוק איפה נמצאות חנה ורחל.

מוטל מספר בספרו "בין ייאוש לתקווה" את סוף המסע שלו עד לאיטליה והפגישה עם חנה סוף סוף אחרי אלפי קילומטרים של נדודים וחיפושים ( עמ' 237-239):

כשיצאנו מהיער התחיל להפציע השחר. גדרות תיל לא היו יותר. לפנינו היו בתים. נכנסנו לתוך כפר שתושביו נמו את שנתם. פה ושם ראינו שלטים על בתי עסק קטנים או בתי-מרזח. התאמצנו לקרוא בחושך את הכתוב עליהם כדי לקבוע אם זה איטלקית או גרמנית. בקושי הצלחנו להבחין באותיות ומכיוון שלא הבנו את פירוש המלים, היינו בטוחים שאנחנו באיטליה.

באחת האורוות שבכפר בקע אור. ניגשנו וראינו איטלקי מטפל בסוסים. חברי למסע התחילו להסביר לו בידיים וב"איטלקית", שאנו מבקשים ממנו לרתום סוס לעגלה ולהעביר אותנו תמורת תשלום קילומטרים אחדים לתוך איטליה. עדיין פחדנו שניתפש בקרבת הגבול.

אף על פי שחברי טענו בפני שהם כבר יודעים איטלקית, כיוון שכבר כחודשיים הם גרים בארץ זו, הבחנתי שהאיטלקי הבין בקושי את מבוקשם, ואילו חברי הבינו את דבריו עוד פחות. רק לאחר ששהיתי תקופה מסוימת באיטליה, ודברי האיטלקי הדהדו באוזני כל הזמן, הבנתי שהוא טען שהסוסים אינם שייכים לו, הוא רק מטפל בהם ולכן אין באפשרותו למלא את מבוקשנו. בלית ברירה, המשכנו ללכת, למרות שהיינו עייפים מאוד מליל ההרפתקאות והמרחקים שעברנו.

כשהאיר הבוקר, התחילו לנוע בכביש כלי רכב בודדים. לבקשתנו, עצרה לידינו משאית קטנה. עלינו על ארגז המטען והאיטלקי האדיב "הקפיץ" אותנו, תוך זמן קצר, מרחק של שישים קילומטרים בתוך הארץ. המקום בו ירדנו נקרא אודינה. משם התחלנו לנוע בטרמפים, בכל רכב מזדמן: רכבות, משאיות, תלת אופנועים וכד'. מחוסר מקום לכולם התפצלה קבוצתנו, כדי שכל אחד יגיע למודנה בכוחות עצמו. אני נשארתי עם שמעון.

עברנו את טרוויסו, ונציה, פדובה, פררה, בולוניה ויומיים לפני יום כיפור הגענו למודנה.

מפת הנדודים של מרדכי קרופ, בחיפושיו אחרי חנה שינביין, עד הגעתו לאיטליה

אחד מקבוצתנו, שהספיק להגיע לפנינו, אמר לחנה שהוא מביא לה דרישת-שלום ממני, כיוון שראה אותי, וכי אני עומד להגיע בכל רגע. חנה לא האמינה וחשבה שהוא חומד לצון. רק לאחר שהיא הראתה לו תצלום, הוא אישר שאמנם מדובר בי.

למודנה הגענו עם שחר. שמעון הוביל אותי ל"שקולה קדורנה" – בניין ששימש בזמנו, כבית ספר צבאי וכעת שוכנו בו הפליטים. אני נשארתי מחוץ לבניין ואילו שמעון נכנס פנימה. כעבור כמה דקות באו אלי חנה ורחל ופגישתנו הדרמטית הייתה בחצר.

ברגע מרגש זה נגמרו תלאות נדודי, שנמשכו שישה שבועות, ולאחר שעברתי למעלה מארבעת אלפים וחמש מאות קילומטרים, מביז'יצה שבברית המועצות עד מודנה באיטליה. רק כעת הרגשנו שהגענו לחוף מבטים ועלינו להתחיל לבנות את חיינו.

עד מהרה גיליתי, שאחותי רחל פגשה בנתיב נדודיה את אריה גלון מהעיירה ז'לוצק. בזמנו עזב אריה את לימודיו בישיבה והצטרף לקיבוץ ההכשרה בוורקוביץ'. הוא שירת בצבא האדום בתקופת המלחמה ונפצע. עם סיום המלחמה הוא השתחרר בדרגת סטרשינה (רס"ר) ויצא בדרכו לארץ-ישראל. כשהגעתי, היו כבר רחל ואריה מאורסים והפכנו למשפחה בת ארבע נפשות.

בחול המועד סוכות – עשרה ימים אחרי שהגעתי למודנה – נשאתי לאשה את חנה בטקס צנוע ביותר, בנוכחות כמה מבני וורקוביץ' - ניצולי השואה, ביניהם מיכל גלשטיין, שבזמנו ראיתיו כמעט גוסס במתבן בדומברובקה, ושמעון אייצס, שהופיע כמלאך מושיע בקרבת הגבול האוסטרי-הונגרי ובישר לי על מקום הימצאן של חנה ורחל. מיכל ושמעון גם חתמו כעדים בכתובה. כן השתתף חייל הבריגדה העברית אברהם חייט – יוצא עיירתנו, ששירת בבולוניה, ועוד כמה ידידים. אברהם חייט תרם גם את היין למסיבה. זמן קצר אחר-כך, חגגנו את נישואיהם של רחל ואריה.